אלי אריאלה לא התקשרה


גם אלי לא פנתה הצנזורית הראשית, אלוף משנה אריאלה "מירי-רגב-הדור-הבא" בן אברהם, בדרישה שאעביר אליה רשומות לפני פרסומן. אני תוהה האם זה בגלל שבניגוד למירי "לא קראתי את צ'כוב" רגב  היא כן קראה את עמנואל קאנט.

כל זה, כי חזרתי וקראתי בשבוע שעבר, במסגרת איזה קורס שאני לוקח באוניברסיטה האינטרנטית coursera (לא מצאתי איפה ללמוד בפריז שלא בצרפתית), את "מהי נאורות" של עמנואל קאנט.
ותוך כדי קריאה, לא יכולתי שלא לחשוב על אל"ם אריאלה דנן, וגם על "שוברים שתיקה".

כי קאנט מבחין שם בין שני סוגי חופש: פרטי וציבורי. חופש פרטי, כמו למשל אי ציות לפקודה, הוא דווקא שולל. מבחינתו, דרך הביניים של הנאורות היא התקדמות הדרגתית, מדור לדור, כך שההגמוניה השלטת (נסיך במקרה שלו) לא תרגיש מאוימת ולא תחסום את אפשרויות ההשכלה והרחבת הדעת של האוכלוסייה, זו שבדור הבא, כבר תשנה דברים, שלא דרך מהפכה חלילה…

אבל חופש ציבורי, היכולת לדבר ולהביע את דעתך ברבים, שהוא זה שעם הזמן יביא לנאורות, קרי – הפיכת העולם, בדרך ההיגיון, למקום יותר ראוי למגורים לבני האדם (ואולי גם בעלי חיים?). קאנט לא רק שלא שולל "חופש ציבורי", אלא ממש מחייב אותו – אם אדם רוצה להיות חפשי.

זהו לדעת קאנט, החופש המשמעותי. זה שאנשים חייבים אותו לעצמם, זה שהמונרך הנאור חייב לאפשר. הוא נותן דוגמה של כומר, שדעתו אינה נוחה מחלק מחוקי הכנסיה, ועדיין הוא מקיים אותם, ומציע גם לצאן מרעיתו לקיים אותם (זהו חופש פרטי על פי הגדרת קאנט).

אותו כומר, אם ישתף את בני הקהילה שלו בחוסר הנחת שלו מחלק מחוקי הכנסיה, וימתח ביקורת עליהם, עדיין לא יהיה זה, על פי קאנט, החופש הציבורי, זה שנחשב. כי בני הקהילה שלו הם כמו בני משפחתו. הם לא הציבור.

ופה אנו חוזרים לאריאלה. ההנחיות שלה לבלוגרים "מובילים" הפנימו שבשביל חופש ציבורי נדרשת תפוצה. ולכן פנתה רק לבלוגרים ומפעילי דפי פייסבוק עתירי תפוצה. שלהם קהל קוראים של אלפים רבים, או עשרות אלפים,  את החופש הציבורי היא רוצה לחסום, לא את החופש הפרטי. ולכן אוכל להמשיך ולכתוב פה מה שמתחשק לי, ול"אריאלות" זה לא יזיז.
הם יודעים שאין לי אפשרות להיות "חפשי" – פשוט אין לי מספיק קוראים.

זו גם הסיבה שרוצים להשתיק את השוברים שתיקה. אותם החיילים שצייתו לפקודה בזמן שירותם הצבאי, גם לפקודות שדגל שחור ממש מתנוסס מעליהן – ממש כאילו קראו את קאנט, והשתכנעו. אבל הם גם השתכנעו שחובתם לפתוח את הפה, "חופש ציבורי", כדי שהדור הבא של החיילים יראה את הדגל השחור המתנוסס, וכדי שלא עוד דורות רבים של חיילים יצטרכו לחזור הביתה מצולקים נפשית ממה שהם אולצו לעשות ל"מקומיים".

ואם חושבים על הדוגמה של הכומר, אם החיילים שמוסרים עדות דרך שוברים שתיקה היו עושים זאת רק לקהל המקומי, זה היה אך ורק "חופש פרטי", בתוך הקהילה, ולכן חסר תועלת. כי נראה לי שאין בישראל אחד שלא יודע מה בעצם קורה במגע בין חיילי צה"ל והמתנחלים החמושים לנתינים חסרי האזרחות והזכויות של מדינת יהודה. (הפלסטינים…).
אלא אם מישהו ממש ממש, אבל ממש, לא רוצה לראות, לשמוע או לדעת.

אבל לצאת החוצה, אל העולם, ולדבר, זהו סוג החופש ציבורי שאותו קאנט מחייב, כי יש לו סיכוי להוביל שינוי.

ולו רק מחמת הבושה.

 

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s