בחוץ, בגשם


הארכיטקטורה של פריז לא מצליחה להתמודד עם הטרור האיסלמי.

באופן פרדוקסלי, המקום היחידי בו לא מעמידים אותך בחוץ, בגשם, בהמתנה לבדיקה הביטחונית הוא מכון העולם הערבי, המקום המייצג את תרבות העולם שבעטיו עומד שאר העולם בחוץ, בגשם, בסבלנות, מחכה שיפשפשו בתיקיו, יפתחו את מעיליו – בקור העז, וימשמשו בגופו כתנאי לכניסה את הבניין.

שם, בבניין שתכנן אדריכל העל הצרפתי ז'אן נובל, וזכה בגללו לתהילה (לא מוצדקת לדעתי) דווקא נמצא להם המקום בתוך חלל המבואה לבצע את הטקס שאמור להרגיע את המבקרים ולהבטיח להם שביטחונם כביכול נשמר. שם זה אפשרי, אולי כי הבדיקה נעשית מעט פחות ביסודיות. אולי כי מכון העולם הערבי לא צופה שיהיה בין היעדים של הטרור האיסלמי.
או שפשוט הגענו ביום ושעה שבה לא היו הרבה מבקרים ולכן זכינו להיכנס מיד אל תוך המבואה בקומת הקרקע, שתקרתה הנמוכה, כמו תקרת שאר הקומות, רוכנת  קרוב וצפוף מעל ראשי המבקרים (הנמוכים שבהם לא חשים בזה), פועל יוצא של הניסיון לדחוס עשר קומות במגבלת גובה של שש.

עוד משהו שלא קשור לטרור (אולי בעצם כן), על הבניין: חזיתו הדרומית, הצד האיקוני שלו, מכוסה כולה בגריד של ריבועים, ובמרכז כל ריבוע, צמצם, "אישון" מכני, האמור להתרחב ולהצטמצם באופן אוטומטי,20160212_175928 ולווסת את כמות האור בתוך הבניין על פי עוצמת התאורה הטבעית שמחוץ לבניין.
שלושה צַמצמים כאלה חסרים, ועל הריבועים האלו מודבקות יריעות ניילון שחורות, קרועות בחלקן ומתנפנפות ברוח. גם שאר הצַמצמים, פתוחים כל אחד במידה שונה, וכבר לא מספקים את אותו היחס בין האור בחוץ ובפנים. עניין של תחזוקה מן הסתם. אולי משהו שמייצג את תרבות העולם הערבי יותר מהתערוכות המוצגות במקום.

אומרים לי אנשים שראו את הבניין בנעוריו (1987) שאז כולם כן נפתחו ונסגרו יחד והעסק עבד. היום אפשר היה להשיג את אותו האפקט בעזרת פנלים של גבישים נוזליים (LCD) בלי תקלות מכניות כלל, ועם הרבה פחות דרישות תחזוקה, אבל בלי המראה ה"היי-טקי" של החזית. מה שמלמד אולי על נטייתם של אדריכלים פורצי דרך ליישם טכנולוגיות שעדיין לא הבשילו, ועל מה שזה צופן לבניין בהמשך חייו. כמו הדוגמה של חלונות הברזל כביכול תעשייתיים של חלק מהבניינים המודרניים של תחילת המאה העשרים, שיוצרו לגמרי בעבודת יד סיזיפית. אלו החלידו במהירות, וכרוכים בהוצאות ענק על תחזוקה. משיקולי שימור אי אפשר להחליפם באלומיניום או PVC כמו שאי אפשר יהיה להחליף את הסמל האיקוני של מכון העולם הערבי, הצמצמים המכניים, בסתם לוחות שחורים של LCD (כמו למשל חלונות מטוס הבואינג החדש, ה 787).DSC02327

התכוונתי לדבר על בניין אחר בכלל, על הבניין שתכנן "אדריכל העל" "פרנק גרי" (המירכאות כי שמו הוא בעצם אפרים גולדברג) לחברה המשווקת מותרות – לואי ויטון. בניין שהוא כולו הדגמה אדריכלית למותרות. לעודפות חסרת חפץ ותכלית מעשית.

זהו בניין קטן יחסית, מצופה באריחים לבנים של חומר קרמי כלשהו, כל אריח וקימורו הספציפי, שונה ממשנהו, על קירות שאף לא אחד מהם חסר עקמומיות מסוימת, כאילו להוכיח שבלי קטיה, תוכנת התכנון מבית דאסו, שהוסבה מתכנון כלי תעופה לתכנון בניינים, אי אפשר לעשות דברים שכאלה. ומעל הבניין היחסית קטן, מתנפנפים להם "מפרשים" מזכוכית ופלדה, נסמכים על הבניין בקורות ועמודי פלדה ועץ רב שכבתי, ומגדילים את נפחו פי כמה וכמה.20160213_155202

אחרי שעליתי אל הגג, והתחלתי לעבור ממפלס גג אחד לשני, בדרך למטה, הבנתי שאולי יש תירוץ מסוים לאותם מפרשי זכוכית ענקיים – הם הופכים את מפלסי הגג השונים, ששפע של מדרגות ודרגנועים מחברים ביניהם, למעין מרפסות מקורות  חלקית הצופות על יער בולון מצד אחד ועל העיר מהצד השני. המרפסות מקורות חלקית כאמור, וכך את/ה עובר/ת לך בגשם בין חלק מקורה אחד של הגג למשנהו.1455377181177

מחוץ לבניין, לפני הקופות, ניצב לו באופן "זמני", אוהל פלסטיק גדול ולבן, להגן על הבודקים הבטחוניים מפני הגשם. לא על המבקרים חס וחלילה. אלו ניצבים בתור ארוך מחוץ לאוהל, בקור ובגשם, בסבלנות, מחכים לתורם להיכנס לאוהל. 20160213_151154

ובכל זמן ההמתנה הארוך הזה, על מה הם חושבים? אני למשל חשבתי שפאתטי שעם כל העודף הזה של גגות מעל גגות, וקירויים חופפים ומשתלבים, לא נמצאה האפשרות לספק קירוי כלשהו לקהל הבא אל המקום וממתין בחוץ, או לספק נפח מקורה למקום בו תתבצע הבדיקה הביטחונית. הרי הבניין החל להיבנות ב 2006, בעולם שאחרי 9/11 . בניגוד למשל לטרמינל 3 בנתב"ג שנבנה כמה שנים לפניו, שבו יש נפח שתוכנן מראש לבדיקה הביטחונית של הנכנסים בשעריו, פה יש התעלמות מוחלטת מהצרכים של מוסד הפתוח לציבור בעולם רווי טרור.
סוג של הדחקה בלי ספק.

וגם חשבתי (התור היה ארוך כאמור) שמדהים עד כמה כל האנשים העומדים בחוץ בקור ובגשם, לא רק שם, אלא בכל אחד מהתורים הארוכים בכניסה אל המוזיאונים והגלריות של פריז מוכנים לעשות זאת בשביל "לצרוך" תרבות. רוב הממתינים לא היו תיירים – פברואר היא ממש לא עונת התיירות. הפריזאים צרכני תרבות מושבעים, אין ספק. לא פלא שפרסומות בקולנוע  ופוסטרים במנהרות הרכבת התחתית הן לא רק לקוקה קולה, אלא גם (בעיקר אפילו) לתערוכות ומופעים.

ועוד חשבתי (התור היה באמת ארוך, והיה לי קר..) שמוזר שכל האנשים הממתינים בגשם מחוץ למוזיאונים, או מבזבזים שעות בתורים לבדיקה ביטחונית בשדות התעופה, ומורידים נעליים, ופותחים תיקים ומעילים, לא חושבים על מה שגרם לזה. ולא כועסים אל מי שגרם לכל בזבוז הזמן הזה והמשאבים האלה. אפשר להתווכח מי בדיוק אשם בטרור, אבל אי אפשר להכחיש שהוא כמעט כולו איסלמי. ועדיין, אנשים מקבלים את המצב הזה, את כל הטרדות והאי-נוחיות הזו כגזירת גורל, ולא אומרים למשל, תוך כדי ההמתנה: "כוס-אומו הערבים האלה". (או שאולי הם כן אומרים, בלב.)

אולי כי הם משלים את עצמם, כמו שאולי גם פרנק גרי השלה את עצמו, שזה זמני, וזה הולך או-טו-טו לחלוף, ולכן אין צורך לעשות משהו קבוע בכדי לפתור את הבעיה.

אפשר אולי לטעון שמסוכן לבצע את הבדיקה הביטחונית בתוך הבניין ממש. אבל בבניין שעטוף כולו בשפעה של נפחים מקורים, המשלשים את נפחו הבנוי, רבאק, אין מקום לספק קירוי לקהל הממתינים או להכיל את פונקציית הבדיקה הבטחונית?

למטרה זו, אמר לעצמו אולי פרנק גרי, חבל להשקיע בעוד נפח מקורה בין הבניין לאיתני הטבע – אחרי שגמר להשקיע בעוד גג ועוד מפרש המפרידים בין הבניין לאיתני הטבע – שבסבך הקורות התומכות בהם, אני דווקא כן מוצא יופי, (בניגוד למשל לתיקים המכוערים של לואי ויטון שממנו את בניית הבניין.) הרי מותרות לא אמורים לספק צורך ממשי, לא?1455375152077

אהבתי גם את העבודה של Olafur Eliasson שליד בריכת המים שמתוכה מגיח הבניין כולו. אבל אני תמיד אוהב את מה שהוא עושה.1455385216136

 

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “בחוץ, בגשם

    • אפילו אני (!) לא חושב שהפיגועים בפריז, או במדריד קודם, או במנהטן, הם פועל יוצא של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי…

      הכיבוש רע ואכזר, אבל אי אפשר להסביר באמצעותו כל דבר ועניין.

  1. אוף, לכלכת הפעם. לא העולם האיסלמי אשם בטירוף הבדיקות הבטחוניות המגוחכות. לא אכנס לשאלה הקשה למה טרוריסטים מוסלמים (והם אפס קצהו של עולם האיסלם – חמישית מאוכלוסיית העולם – ואפס קצהו של עולם הטרור, ששייך בעיקר למדינות ולתעשיית הנשק) עושים מה שהם עושים. זו שאלה קשה ומורכבת. אני מדברת על הבחירה בבדיקות הבטחוניות ומטרותיה. קראת את עידן לנדו האחרון? הוא מסביר איך תעשיית הביטחון מתעשרת מכך, מקבלת שליטה וכוח מכך ומרוששת ומאמללת את מושאי הבדיקות הבטחוניות. הוסף לכך את "תיאוריית ההלם" של נעמי קליין. ואני מוסיפה עוד עניין: לשלטון ולבעלי הכוח יש עניין בהנחלת הצורך בביטחון, היינו בהנצחת מצב חוסר הביטיון. הבדיקות הבטחוניות אינן באות להוסיף ביטחון, אלא לגרוע ממנו. קל יותר לשלוט בא/נשים מבוהלות. קל מאוד לומר להם שהסכנה שלהם היא מעולם האיסלם ולא מהקפיטליזם, הלאומיות ותעשיות הנשק, שמתעשרים מזריעת איבה ופחד מהאיסלם. אגב, זו תחילת התשובה למה הטרוריסטיות המוסלמיות עושות מה שהן עושות.

    • תודה על זה, התחלתי לנסח תגובה בראש, שמחה שמישהי כבר כתב אותה.

      (אני בדרך כלל לא מגיבה, כאן או בכלל. זה אחד הבלוגים האהובים עלי)

    • נמנעתי מלהיכנס לדיון בנושא האשמה. מי "אשם" במצב זו סוגיה אחרת לגמרי.
      אבל אני לא חושב שתעשיית הביטחון מתעשרת מזה שכל מיני אומללים מכלים את חייהם בעיסוק מרתק כמו להעביר גלאי מתכות מאחורי גבם של מבקרים (ובצרפת, בניגוד מובהק לישראל, גם מאחרי גבן של מבקרות).
      אבל ברור לי שהנטייה הטבעית של העומדים בגשם היא להאשים את הגורם המידי והמובהק – הטרור האיסלמי. פה, גם אני מפעיל את התער של אוקם.
      אני מסכים שהבדיקות הביטחוניות לא באמת מקנות ביטחון אלא רק אשליה של ביטחון, אבל אנשים לוקחים פרוזק מאותן הסיבות, או שותים אלכוהול. ככה זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s