המַעַרֵה

בספריה הלאומית של צרפת, זו שעל שם פרנסואה מיטראן, הוצגה תערוכה של Anselm Kiefer שנושאה, לא מפתיע – ספרים. חלל התצוגה היה מלא וגדוש באנשים, אולי בגלל שהיה זה אחד הימים האחרונים לתערוכה, ואולי בגלל שבפריז, עושה רושם, יש קהל גדול לאמנות, גם לתערוכות לא מרכזיות בחללים לא מרכזיים.

היו שם שולחנות תצוגה שבהם הוצגו "ספרים", בעצם מספר ציורים כרוכים יחדיו לספר, חלקם על דפי עופרת, חומר האהוב על Kiefer, חלקם על חומרים אחרים. יתכן שכל העבודות בספר מסוים היו על נושא מסוים, אבל אי אפשר היה לדעת, כי הספר היה בתוך תיבת זכוכית.

חלק מהתערוכה היה "ספריות", חללים עם מדפים ועליהם מסודרים בעמידה ובשכיבה ה"ספרים" של Kiefer, חלקם פתוחים. והרבה קופסאות של פח מגולוון היו על המדפים, ובתוכם יש להניח, ספרים.

והיו שם גם כמה עבודות גדולות מימדים שאת חלקן ראיתי בתל אביב ואת האחרות בלייפציג, באדן באדן, דואיסבורג  ומקומות אחרים. אני לא נוסע בעולם בעקבות Kiefer, אני אפילו לא חסיד מאד גדול שלו, החומריות של העבודות שלו עודפת מדי בעבורי. אבל פשוט קשה להתעלם מהעבודות שלו בכל מקום בו הן מוצגות. ועכשיו בתערוכה, מסתבר שיש לנו גם נושא עניין משותף: היידגר.

הייתה העבודה מעלה, המוקדשת להיידגר ומתארת את הבקתה המיתולוגית שלו ב Totenauberg  אשר ביער השחור, בקתה שיש הגורסים (למשל בועז נוימן ז"ל) שכל הגותו הייתה אחרת אם לא הייתה נכתבת שם בבקתה. הבקתה אליה הגיע אחרי השואה המשורר פול צלאן (היהודי) לפגישה עם היידגר, בתקווה לשמוע ממנו מילת חרטה על ההזדהות שלו עם המפלגה הנאצית, תקווה שנכזבה.

והייתה העבודה הגדולה על הקיר מימין לכניסה: Lichtung שמה, מושג יסוד היידגריאני שתורגם לעברית כ"מַעַַרֵה", המקום ביער (השחור, הסמיך, החשוך) שבו יש קרחת יער, ואור השמש מגיע אל הקרקע, ובהשאלה – המקום בו נחשפת האמת, המקום של ה"אי-ניסתרות", ה Aletheia של היוונים הקדמונים. באמצע העבודה הוצמדו לבד קבוצה של ספרים שרופים, התייחסות ישירה של האמן לספרים השרופים של ליל הבדולח, אותם ספרים שלזכרם חפר מיכה אולמן את הספריה התת קרקעית שלו שם בברלין. והטקסט המלווה, בצרפתית (מצורף מטה), שעליו שברתי שיניים בהמשך היום, מדבר על הרצון של Kiefer למצוא אופק תרבותי של גרמניה שאולי יכול גם להכיל את היידגר וגם להדיר בעתיד אירועים כגון ליל הבדולח.

וכמו שעבודת אמנות אמתית אמורה לעשות, אליבא דהיידגר, המחשבה על העבודה הזו, Lichtung , חשפה בפני גם היא אמת: העובדה ש Kiefer כורך את העבודות שלו לספרים, כך שאפשר לראות רק אחת מהן בכל רגע נתון, ומציג אותן כך שאפילו אי אפשר לדעת אם בכלל יש משהו על הדפים האחרים, אומרת לי שכנראה לא חשוב לו שיראו את העבודות האחרות שבספר.

ואם לא חשוב לו –  אז למה צריך להיות חשוב לי, כצופה, לראות את העבודות שבדפים הגלוים?

אלא אם כן הדף הזה הוא עבודת האמנות כולה, ו"הספר" הוא רק סוג של מסגרת תמונה,  צורת הצגה שהותאמה לנושא התערוכה – ספרים, לתערוכה המוצגת בספריה.