פוסטרים


מייאש. כל יום נסגרות פה (בפריז) תערוכות. מאז שהגענו, סדר היום שלנו, בזמן שהסידורים הראשוניים מותירים (ויש הרבה כאלה – מקווה שזה זמני), מוכתב על ידי התערוכות שאו-טו-טו נסגרות.

שלשום זו הייתה תערוכה  (du fete graphisme 3)  של כרזות, פוסטרים בלעז, בחלל התצוגה ממש כאן במקום בו נשהה בחצי השנה הבאה, ה Cité Internationale des Arts. לא תערוכה מהסוג שהיינו הולכים אליה אם היינו באים לפריז לשבוע, וגם בארץ כנראה שלא היינו חושבים ללכת לתערוכה מסוג זה, אבל חצי שנה, במקום אחר מאפשרת להרחיב את המנעד המצומצם של הדברים שהשילוב של הרגל ודוחק זמן מותיר.

היו שם מעצבים מארגנטינה ושבדיה, הולנד וגרמניה, שהדגימו עד כמה הפורמט הזה יכול להיות יצירתי, משוחרר מכל מוסכמה כלשהי, ורב אפשרויות. אני חושד שדווקא היות הפוסטר כבול לנושא מסוים, זה שהוא חייב להכיל מידע טקסטואלי ספציפי, לפעמים גם דימויים קיימים, נותן למעצבים קרש קפיצה גבוה שממנו אפשר לחדש וליצור יותר מאשר בהתחלה מדף חלק לגמרי.

החלק האחרון של התערוכה, הכיל פוסטרים איקוניים של סרטים (גם הם רובם איקוניים) ושם פתאום שמתי לב לכך שאין יותר פוסטרים של סרטים. כלומר יש, אבל לא במרחב הציבורי. אפשר לראות אותם מעל הקופות בחלק מאולמות הקולנוע, כמו למשל ב"כוכב הכן". (yes planet) אבל גם שם, אין להם ממש תפקיד. הם שם מתוך אינרציה. אני אפילו לא רואה אותם בדרך כלל כי אני קונה כרטיסים באוטומטים.

The Rocky Horror Picture Show - Official Fan Club Poster #1

הבנתי בתערוכה שהאינדקס לזיכרון שלי של רוב הסרטים שהפוסטרים שלהם הוצגו שם, כמו למשל The rocky horror show, הוא הפוסטר של הסרט. סרטים כמו הצוללת הצהובה, נקודת זבריצקי, חשיפה, שמונה וחצי, אדם בעקבות גורלו…הדימוי שיש לי בראש הוא בעצם של הפוסטר. מה שאומר משהו על הזיכרון החזותי (שלי לפחות): קל יותר לזכור תמונה קבועה מרצף של תמונות מתחלפות.

לכן, יתכן שפשוט יש לי זיכרונות יותר מוצקים מהסרטים של פעם מאשר מהסרטים של היום. הסרטים של פעם הוצגו תקופות יותר ארוכות, היו פחות מהם והיו מדברים עליהם יותר, והפוסטרים שלהם היו על לוחות המודעות בכל רחוב במשך חודשים, מספיק זמן בשביל להיחרט בזיכרון.

אני מניח שראיתי בחיי כמה אלפי של סרטי קולנוע. טבעי שהאלף הראשון הותיר אצלי יותר רושם מהאלף השלישי. סביר שאני זוכר יותר את הסרטים הראשונים ואת האחרונים, ואלו שבאמצע, פרט לכמה יוצאים מן הכלל, נמחקו.

הקולנוע לא באמת מת כפי שניבאו. אבל הפוסטרים שלו, לדעתי מתו לגמרי.
איזה סיכוי יש להם בכלל לעומת קדימון ערוך היטב שאתה יכול לראות בטלפון?

ואחרי שגמרתי לכתוב את הרשומה מעלה, שמתי לב שבפריז, במנהרות האינסופיות המחברות בין קו רכבת תחתית אחת לשני, הפוסטרים עדיין מככבים בגדול, גם לסרטי קולנוע פה ושם, אבל בעיקר למוצרי מותרות. הנה למשל:20160208_113700.jpg

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s