les écrits


יש הבדל משמעותי בין דיבור לכתיבה. היידגר, ב"מכתב על ההומניזם", מדבר על חוסר האפשרות לבטא בכתיבה את הדברים שאפשר לומר בדיבור, או בשירה, ורומז, בעצם אומר, שחלקו השני של "היות וזמן" לא נכתב מפני שהוא הבין שאין אפשרות לכתוב את מה שהוא רוצה לומר, לא בשפה שהוא מכיר.

ויש את אופן ההתבטאות השלישי, ההקראה מן הכתב, הצרוף של הרע משני העולמות. לא רק שפעולת הכתיבה כבר מלכתחילה כבלה את הכותב לדברים שאפשר לומר בכתב והליטוש החוזר ונשנה של המסר במהלך הכתיבה (משהו שאני משתדל להימנע ממנו בכתיבת הבלוג, וככה זה נראה…) גרם לאיבוד כל שכבת המשמעות שקיימת בספונטניות של הדיבור, ההקראה מן הכתב גם הופכת את הדיבור לסוג של תשדורת שאצל רוב המקריאים נעדרת את שכבת המשמעות שההטעמות של הדיבור "הרגיל" מוסיפות לתוכן.

הקראה מן הכתב של טקסט שלא הקורא עצמו כתב, היא משימה עוד יותר קשה, שנדרשת מיומנות מיוחדת בעבורה, כמעט פעולת תרגום. מסוג המיומנות של שחקנים, או קריינים. אם מדובר בטקסט סבוך, בנושא ספציפי שבו הקורא לא בקיא, זה כמעט בלתי אפשרי.

היום, נכחתי בהקראה של קטעים מתוך "כתבים" של ז'אק לאקאן, שחלקם הראשון תורגם לעברית ויצא בהוצאת רסלינג. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם לאקאן השאיר משהו בכתב. ברוב הסמינרים שלו הוא דיבר ואני מניח הוא לא הקריא מן הכתב, שכן אז לא היינו מסתמכים כיום רק על רשימות התלמידים שנכחו בסמינרים. לאקאן היה כנראה גם הוא מאמין גדול בעליונות הדיבור. לא פלא כאשר מהות הטיפול הפסיכואנליטי מבוססת על הקשבת המטפל לדיבור הספונטני של המטופל.

ששת הקוראים היו כולם חלק מקבוצה שמכנה את עצמה "הקרטל", שעבדה יחד עם המתרגם על הוצאת הספר ועריכתו המדעית. אין ספק שתוכן הספר היה נהיר להם ולא הוא שהיווה מכשול לקריאתם ממנו.

אבל השפה העברית הייתה מכשול של ממש לשלושה מחברי הקרטל. הקריאה העילגת שלהם, של טקסט לא קל מלכתחילה, הפכה את הקטעים שהם קראו לכל כך סתומים עד שדי מהר נשענתי אחורה, והפכתי מנמען לאנליטיקאי (חובב). התחלתי לעסוק לא ב"ממשי": תוכן הדברים המוקראים, (שאותם אקרא כבר בעצמי) אלא ב"סימפטום": בסיבות שהביאו את הקבוצה הזו להחליט להקריא מתוך הספר במקום לדבר עליו, בסיבות לבחור דווקא את הטקסט הזה מתוך הספר, ולקרוא אותו דווקא בצורה כזו, שגם להם היה חייב להיות ברור שתקשה מאד על הבנת דבריהם. (אף שהם הודו, חלקם אפילו התגאה, שהם לא התכוננו כלל להקראה הזו)

לא היה כלל פסול בעיני שהסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית הקדיש את הפגישה הדו שבועית לספר הזה. לאקאן הוא הוגה שהשפעתו על המחשבה המערבית היא מכרעת, וסמינר פילוסופי היא מקום מצוין לדון בה. גם העיסוק בספר הספציפי הזה, קידום המכירות שלו, היה ראוי. הוצאת רסלינג ראויה לכל שבח על תרגום החלק הראשון, ואני מקווה שגם ישלימו את העבודה. בכלל, מגיע פרס ישראל לשני האנשים שמאחורי ההוצאה הזו, שהוציאה עד כה כמות אדירה של ספרים. יותר ויותר מדפים בארון הספרים שלי מכילים ספרים שלהם, שאת חלקם אפילו קראתי :-).

לגבי בחירת האנשים שיקראו מהספר, אין ספק שלתת לכל חברי "הקרטל" לקרוא היא דרך נוספת לתת להם קרדיט על עבודתם. אבל לכל דבר יש כמובן עוד רובד, וההתעלמות מקשיי הקריאה בעברית של מחצית מחברי הקרטל, נובעת אולי מאותו מקום שממנו נובעת הבחירה הכביכול הומוריסטית בשם שהם בחרו לתת לקבוצה שלהם – הקרטל.

תמהתי על הבחירה בקטע הספציפי שבחרו לקרוא, שעסק פחות או יותר במה שאפשר להגדיר כ"פני המקצוע לאן", וחלקו הראשון (עד כמה שהצלחתי לדלות מדברי אלו מהמקריאים שידעו עברית מספיק טוב) עסק בעיקר בהתנצחות עם זרמים אחרים בפסיכואנליזה, בעיקר בניגוח הגישות הביהביוריסטיות בארה"ב. משהו שאני מבין, מתוך שלל הפיצולים החוזרים ונשנים במוסדות של הפסיכואנליטיקאים, שהוא עיסוק החביב עליהם. לאקאן עצמו פרש פעמיים מהאגודות שבהן היה חבר, אחת מהן שהוא אפילו יזם את הקמתה. כיוון שרוב אנשי "הקרטל" הם מטפלים, הנושא הזה מן הסתם גם חביב עליהם, וקרוב לליבם.

קהל שומעיהם, ואני ביניהם, לא באמת יצא נשכר מהבחירה הזו, וזה ניכר בשלב השאלות והתשובות שהגיע כאשר החבורה המקריאה התחילה לשים לב לנשירה ההולכת ומתגברת בקרב קהל השומעים אל מחוץ לחדר, חלקם פיזית, וחלקם דרך מסכי הטלפונים.

היה בשלב זה ניסיון של יצחק בנימיני, עורך הוצאת רסלינג, לקשור בין הגינוי של לאקאן לראיית קהילת המטפלים האמריקאית את הטיפול כ "human engineering" לראיה הפילוסופית של מושג ה"נאורות", ניסיון שלא עלה יפה לדעתי, ושיקף בעיקר את החרדות מטכנולוגיה של הדובר – חרדות שבגללן הוצאת רסלינג כנראה לא מוציאה לאור ספרים בפורמט אלקטרוני, למרות שזה מה שמאד מתבקש כאשר מוציאים מהדורות כה קטנות כמוהם.

אבל הייתה הערה של העורך השני של הוצאת רסלינג, עידן צבעוני, שגם הוא השתתף בהקראה, שהאירה את ההקראה באור אחר – של מה שליוטאר (ב"מצב הפוסט-מודרני") היה מכנה "ידע סיפורי" (בניגוד ל"ידע מדעי" למשל). ההקראה החוזרת ונשנית של טקסטים, כתובים כמו ההגדה של פסח או הגמרא, או מסורות הנמסרות בעל פה בתרבויות "פרימיטיביות" היא משהו שיש לו פונקציה משל עצמו בגיבוש חברה או קהילה. במקרה של קהילת המטפלים, במיוחד אלו הלאקאניאנים, הלימוד והקריאה של כתבי לאקאן מהווים חלק משמעותי, אני חושד, בגיבוש הקהילה.

אולי כך הייתי צריך להבין את ההקראה הזו, כטקס, כפרפורמנס. אלא שלא בעבור הפרפורמנס הזה גררתי את עצמי ביום סוער במיוחד מחיפה לתל אביב. אז הלכתי להתנחם בתערוכתו של עידו בר-אל (אם אני כבר במוזיאון) , שבדרך כלל אני מאד אוהב את עבודותיו. אלא שכשרואים מסה כה גדולה מהן במקום אחד, אני לפחות, חשבתי שהרזון של העבודות הספציפיות לא עולה בקנה אחד עם השפע הכמותי של התערוכה.

ואז התבהרו קצת השמיים, וצעדתי בכיף אל תחנת הרכבת, וקשת בענן מרהיבה מלווה אותי לאורך כל הדרך, עד שחזר הגשם, ואתו הברד, ממש לפני התחנה והבריח אותי בריצה פנימה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “les écrits

  1. קראתי בעניין רב את דבריך. אני מזדהה איתם, אבל חולק על הנחת יסוד לפיה כתיבה מעבירה פחות מסר מדיבור. הדבר תלוי אם הנך מדבר/כותב עם קהל השותף עמך בידע פנימי – אז הדיבור עדיף כי ניתן בשיחה חיה לרמוז, להביע באופן בלתי מילולי לרבדים עמוקים יותר או עם קהל הרחב – כולל המקצועי – שאינך יודע מראש מיהו. אז, גם הדיבור וגם הכתיבה חייבים לבטא הרבה מאד באמצעים מילוליים בלבד.

    זו הבחנתו של Basil Bernstein ראה https://en.wikipedia.org/wiki/Basil_Bernstein

    במיוחד הדברים הבאים

    The two types of language codes are the elaborated code and the restricted code. The restricted code is suitable for insiders who share assumptions and understanding on the topic, whereas the elaborated code does not assume that the listener shares these assumptions or understandings, and thus elaborated code is more explicit, more thorough, and does not require the listener to read between the lines. According to Atherton (2002),

    the essence of the distinction is in what the language is suited for. The restricted code works better than the elaborated code for situations in which there is a great deal of shared and taken-for-granted knowledge in the group of speakers. It is economical and rich, conveying a vast amount of meaning with a few words, each of which has a complex set of connotations and acts like an index, pointing the hearer to a lot more information which remains unsaid.

    Within the restricted code, speakers draw on background knowledge and shared understanding. This type of code creates a sense of includedness, a feeling of belonging to a certain group. Restricted codes can be found among friends and families and other intimately knit groups.

    Conversely, according to Atherton (2002), “the elaborated code spells everything out, not because it is better, but because it is necessary so that everyone can understand it

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s