הכביש בתמונה מטה, שנגמר באופן פתאומי במקום בשם Hamed Ella בחבל Afar שבמזרח אתיופיה (כחמישים ק"מ מגבול אריתראה), מבשר את סופה של תרבות שלמה, של כריית מלח מקרקעיתו היבשה של אגם Asale.
לא הכביש, לא הישוב ולא האגם נמצאים במפות גוגל. חיפשתי. עד כדי כך המקום נידח.
כיום, עדיין מגיעות שיירות של מאות גמלים מדי יום אל קצה הכביש, וממשיכות דרך המדבר הלוהט של חבל Afar אל העיר Mekelle, מהלך שבעה ימים, בכדי למכור שם את מטילי המלח למפעל הממיר אותם למלח מאכל.
כיום הם עדיין מתעלמים בנחישות מהכביש בן חמשת החודשים, וממשיכים לצעוד עם גמליהם כל הדרך, תחת לפרוק את הגמלים בקצה הכביש, ולהעביר משא של כ 60 גמלים (כ 150 ק"ג לכל גמל) למשאית אחת שתעשה את הדרך אל המפעל בשלוש שעות במקום בשבעה ימים.
אבל אין סיכוי שצורת החיים הזו תשרוד, למרות ההתנגדות הלוחמנית של תושבי האזור, שכריית המלח היא פחות או יותר הדרך היחידה שלהם להתפרנס באזור הצחיח לגמרי הזה. הם הצליחו לעצור בשלב זה בנייה של ברכות אידוי להפקת מלח, ועדיין חוצבים מקרקעית האגם היבש מלח כמו שתמיד עשו. עם גרזן ומקל.
והם עושים זאת במקום שבו הטמפרטורה הממוצעת, היא 46 מעלות צלזיוס. שם הם יושבים בשמש, בלי אף בקבוק מי שתייה בסביבה, ומעצבים בסבלנות את לוחות המלח לריבועים מוקפדים, דמויי שיש קאררה, תמורת 3 ביר (כחצי שקל) ללוח. שכר מכובד יחסית לאתיופיה.
למה הם משקיעים בעיצוב? כי בעלי הגמלים רוצים להוביל רק מלח נקי ומרוכז ככל האפשר, ובמשך מאות בשנים, השתכללה שיטת העמסת הגמלים (והחמורים) וכנראה שלוח במשקל 3-4 ק"ג, בצורה ובגודל האלה, התבררה כמתאימה.
לא ברור למה הם כורים את המלח במקום הספציפי הזה דווקא ולא בכל אחת מהנקודות האחרות בעשרות הקילומטרים הרבועים של האגם המשתרעים עד לאופק ונראים בדיוק אותו הדבר. אני מניח שהם יודעים.
ביום בו הגענו, היו שם רק כמה עשרות גמלים, כי בעוד כורי המלח רובם מוסלמים, בעלי הגמלים רובם נוצרים, ולא עובדים בימי ראשון. בימים אחרים, יש מספר גדול יותר של נקודות בהן כורים, מעצבים, אורזים ומעמיסים מלח, במעין פס יצור קצר למדי. כשיש שם מאות רבות של גמלים, המראה כנראה מאד מרשים.
אבל גם כך, די מדהים שיש עדיין מקומות שכך נעשים בהם הדברים. ולמרות שלכרות מלח בצורה כזו, ולהוביל אותו באופן הזה לא "הגיוני" בעליל במאה ה 21, עדיין מדובר פה על תרבות שלמה, על אורח חיים שעוצב על פני מאות שנים, על מקור פרנסה של חבל ארץ שלם שעשוי להתרוקן לחלוטין מיושביו, כאשר (לא "אם") משאית אחת או שתיים יחליפו את כל אותן שיירות גמלים אינסופיות, וכאשר כף דחפור אחת תחליף את כל מאות כורי המלח.
אפשר אולי להטיל תמלוגים על מי שיזכה בזיכיון לכריית מלח תעשייתית שם שיועברו את תושביו הקיימים של האזור, ובכך להקל קצת על החורבן הכלכלי שהכביש יביא על תושבי האזור. אבל זה לא יקרה. זה אף פעם לא קורה. גם בישראל לא מצליחים לגבות תמלוגים ראויים מהפקת אוצרות הטבע של המדינה, לא בים המלח ולא מהגז הטבעי בים. ולתושבי חבל Afar יש עוד פחות כוח פוליטי מלמפגינים נגד מתווה הגז כאן.
בכל מקרה, צורת החיים הזו תיעלם. היה מעניין לראות אותה קיימת עדיין, קצת כמו מסע בזמן לעולם קדם-תעשייתי. ושיירות הגמלים מאופק אל אופק, כשימת המלח ברקע, מרהיבות.
אבל תחשבו על מי שצועד בראשן, שבעה ימים הלוך ושבעה ימים חזור, בטמפרטורות האלה.
דרכי עצים 
התמונה בראש הפוסט הזה – יפהפייה.
מרתק, נהניתי לקרוא !