אומת ההולכים


אחד הרשמים היותר חזקים שלי מאתיופיה, אחרי שלושה שבועות בצפונה, הוא שהאתיופים הולכים ברגל. או רצים. מכל מקום לכל מקום.

למשל 10 ק"מ הלוך וגם חזור לבית הספר, או עם שק תבואה על הראש, עשרות קילומטרים אל השוק בעיירה סמוכה, או עם מיכל מים צהוב בן 20 ליטרים, על ראש ילדה בת 10, כמה קילומטרים אל הבאר וחזרה. נשים, זקנים וטף, ממלאים את הכבישים בין הישובים, הולכים. אין כמעט אופניים, אין עגלות, אין אופנועים, שלא לדבר על מכוניות.

האספלט שייך להולכים, וכשמכונית ובה שני פרנג'י (אנחנו) ונהגם מנסה לעבור, זה לא עושה עליהם רושם. הם שומעים את רעש המנוע, אך לא זזים הצידה. אולי הם לא יודעים שמכונית עלולה לדרוס אותם, או שפשוט לא מקובל עליהם.

יש הרבה בעלי חיים: חמורים, פרות, גמלים באזורים היותר חמים, הרבה עזים וכבשים, וגם הם חולקים את הכביש עם הולכי הרגל, וגם הם לא זזים מרצונם כאשר מכונית (נדירה) עוברת.

ולא שחסר שם אספלט. בחלקים היותר נידחים של המדינה, למשל אלו המזרחיים, יש לא מעט כבישים, שנסללו בטופוגרפיה קשה אפילו. וחברות סיניות סוללות עוד מאות קילומטרים של כבישים בהשקעה של מיליארדים (שהם ימצאו כבר איך לקבל עליהם את התמורה). אבל אין מכוניות על כבישים אלו, רק המשאיות הסיניות האדומות המעבירות עפר לסלילת עוד כבישים.

אתיופיה, בחלקים גדולים שלה, עדיין בעידן הפרה-מוטורי. היא הנגטיב המוחלט של רוב ארה"ב, שבה לא תראה ברחובות אדם שאינו בתוך מכונית. אין ספק שזה תורם לבריאותם, ונותן להם יתרון עצום בריצות למרחקים ארוכים, ביחוד שרוב צפון אתיופיה הוא רמה גבוהה, של מעל 2000 מטרים מעל פני הים, דבר שעוזר לפיתוח ריאות של רצים מצטיינים.

אבל זה גם חלק מהסיבה לעוניים.

אין, עד כמה שהצלחנו לברר, שום מאמץ של חקלאים (ו 90% מהאוכלוסייה חיה מחקלאות) להתאגד, לאחד כוחות בכדי נאמר להוביל יחדיו את התוצרת לשווקים. או לרכוש יחדיו מכונת דייש, ולו פשוטה. אין טרקטורים, וגם אם היו, רוב החלקות כה קטנות, צורתן כה לא סדירה, וחלקן ממוקם במדרונות כה משופעים עד שאין סיכוי לעבד אותן באמצעים ממוכנים.

אז מה עושים?

יתכן שההתאגדות באמצעי היצור שקיבוצים ומושבים אפשרו היא שאפשרה למדינת ישראל להתרומם ממקום מאד מאד עני למקום בו היא היום. ומדינת ישראל היא מקום הרבה פחות ידידותי לעיבוד חקלאי מאתיופיה, שצפונה בכל אופן נראה פורה באופן יוצא דופן – אבל לא פורה מספיק בכדי להאכיל את כמעט 100 מליוני תושבי אתיופיה בשיטות שבהן הם מעבדים את הקרקע. וכך, בכל פעם שמשטר הגשמים חורג במעט מהרגיל, שומעים על "רעב באתיופיה". והיו שנים שכמעט מליון איש מתו ברעב שם. פשוט בלתי נתפס.

אולי במקום כבישים הם צריכים יותר מפעלי מים. כי לא חסרים להם מים, הם רק לא תמיד נמצאים במקום בו צריך אותם. אבל מה אני מבין. 22 יום באתיופיה לא הופכים אותי מבין.

בכלל, עדיף שישאירו לאפריקאים לנהל את ענייניהם. כל עניין הסיוע מבחוץ. מסתבר, רק מפרנס שכבה דקה ומושחתת של מקורבים לשלטון. ממישהי שחיה שם כבר שלושים וכמה שנים שמענו את הסברה, שרק כאשר הממשלות יהיו תלויות בכספי המסים של אזרחיהן הן, ולא בכספי המסים של אזרחי מדינות המערב, רק אז הן יפעלו לשיפור המצב הכלכלי בארצם כך שיהיה ממי לגבות מסים. נשמע לי הגיוני.

Advertisements

3 מחשבות על “אומת ההולכים

  1. הבעיה עם כספי הסיוע שהם ניתנים במסגרת מנגנון של צדקה מהחזק לחלש, ובכך הם מייצרים מראית עין של צדק. מראית העין הזאת מאפשרת לחזק להתחמק מלשלם מחיר הוגן – ומס הוגן – לחלש, שעל זיעת אפו החלש אוכל לחם. הבעיה, בסופו של דבר, היא לא שאנחנו נותנים יותר מדי, אלא שאנו לוקחים יותר מדי.
    הפיתרון, ואין באמת בלתו, הוא לייצר מסגרת פוליטית (הכוללת מנגנוני-צדק כמו מיסוי וחלוקה מחדש, וכמו שלטון חוק לכולם) שגודלה יחפוף את מערכת השוק. בכל מסגרת שבה שני בני אדם קשורים בקשרי שוק – חייבת להיות ממשלה שמשותפת לשניהם ומייצגת לשניהם שתהיה אמונה על ההוגנות והצדק שבעסקה. בהיעדר ממשלה משותפת – ובהינתן מערכת של ממשלות נפרדות בתנאים של שוק משותף – החזק במערכת בהכרח ינצל לרעה את החלש, וישעבד אותו (גם אם את מלאכת הדיכוי האלים הוא ימקר החוצה לשלטון מקומי וצבעוני).

  2. פינגבק: משוּט באתיופיה | דרכי עצים

  3. פינגבק: לשכור רכב באתיופיה | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s