דייסה

מזג האוויר החורפי שהופיע לפתע, מעורר אצלי, כמו בכל שנה, געגועים לדייסה.

ליתר דיוק, לדייסת הסולת המוגשת בצלחת שטוחה, שוקולד מריר מגורר מעליה שאותה אוכלים עם כפית, לאט לאט, במעגלים הולכים וקטנים לאורך ההיקף המצטמצם והולך, תוך שהדייסה הנגישה לכפית הופכת כך חמה בדיוק במידה.

את הדייסה הזו, שאחותי ואני היינו אוכלים ישובים למדף הנשלף מתוך שולחן המטבח, המותאם לגובהנו אז, זכיתי לאכול עד גיל חמש בערך. אלא שאז התפרקה החבילה, הורי נפרדו, אחותי עזבה עם אמי ועם הדייסה, ואני נשארתי עם אבי, לא חובב דייסות, ועם אשתו השניה, לא מתפוצה שדייסה היא חלק מתרבותה.

תארו לעצמכם אם כן כמה שמחתי כשהגעתי לטירונות במחנה 80, בחודש מאי אחד (כן, "טירונות מאי"…) וגיליתי שבארוחת הבוקר מגישים דייסת סולת. אמנם רק עם סוכר בזוק מעל, אבל גם זה משהו..

אלא שהתלהבותי מהדייסה שם, גיליתי, יכולה לסכן את חיי. שאר עמיתי לפלוגה, שלא הגיעו ל"טירונות מאי" בגלל שלמדו בבית ספר לטכנאים (וסיימו באמצע השנה), אלא בגלל שלא למדו כלל בתיכון, חשבו שאכילת דייסה זה לא משהו שראוי לו לגבר לאכול.

וגם אמרו לי את זה, פעם אחר פעם. וכשזה לא עזר, וחזרתי לשולחן עם צלחת הדייסה השנייה, שלקחתי כתוספת, אפילו איימו לדקור אותי אם לא אפסיק, כאות סולידריות אתם אולי, לאכול דייסה. מסתבר שאכילת דייסה הופכת אותך ל"כלב זר" אצל החבורה ההיא, שהנורמות שלה היו כאלה: שכשתפסו אחד מהם גונב נורה מאוהל אחר, ושאלו אותו למה הוא לא פשוט מבקש מהמם-כף, הוא ענה ש: "כשלי חסר, אני גונב כמו גבר!"

לא רק איימו, גם דקרו. בתור בכניסה לארוחת הבוקר. למזלי, בכף – כי סכינים לא נתנו לנו. והתפתחה קטטה, שהסתיימה ב:"חכה, חכה, נחכה לך מחוץ לשער בסוף הטירונות".

הייתי מודאג, קצת, אבל המשכתי לאכול בשיא המרץ דייסה. לפחות אמות שבע ומאושר…
אלא שחששותיי לא היו מבוססים. בסיום הטירונות כל אחד התפזר לאוטובוס שהסיע אותו למקום אחר, ולא יצא לאף אחד לארוב לי ליד שום שער.

כשנה אחרי כן, נפגשתי בבחור שדקר אותי בטירונות. שרתתי בבסיס של חיל הקשר על שפת מכתש רמון, מתקן שכבר לא קיים, שנקרא אז "הטרופו", שקיבל אספקה מהמטבח של בה"ד 1, בית הספר לקצינים הסמוך. בדרך כלל היה זה הנהג שהיה מביא את האוכל, אבל באותו יום, נסעתי אני, ואת מי אני פוגש שם במטבח? את אותו בחור מתעב הדייסה מהטירונות, עכשיו טבח במטבח של בה"ד 1, שמדי יום צריך לבשל דייסה לכמה מאות צוערים. ולא רק זה, אלא שהוא גאה בדייסה שהוא מבשל!
כל כך גאה, עד שהפציר בי לטעום ממנה, עם קינמון! מצרך נדיר אז במטבח הצבאי.

הוא לא זכר את האיומים שלו עלי אז בטירונות, אלא רק שהיינו בטירונות יחד ולכן, מבחינתו, היינו "אחוקים". לא הזכרתי לו את הפעם ההיא בה הוא דקר אותי בגב, ונשארנו "אחוקים". ומאותו היום, אם היינו צריכים אספקה יותר טובה, בכמות יותר גדולה, למשל למסיבה עם הבנות מבסיס חיל האוויר הסמוך, היו שולחים אותי להביא אספקה מהמטבח.

אז הייתי מביא גם דייסה. וגם אצלי בבסיס הייתי היחידי שאכל ממנה. אנשים לא יודעים מה טוב..

היום, אם אני בכלל מבשל דייסה, זו תהייה בדרך כלל דייסת שיבולת שועל (קוואקר), על בסיס חלב סויה, ובלי שוקולד. שאני עושה דייסת סולת, אני תמיד מתאכזב – זה אף פעם לא מצליח לשחזר את הטעם ההוא. אולי בגלל שאני כבר לא צורך חלב מן החי ואולי כי שוקולד מעורר אצלי מיגרנה.

או אולי בגלל שאי אפשר להחזיר את טעם הילדות.