מים זורמים על מאדים


הבוקר למדתי שעיתוי ההודעה הדרמטית של נאסא על גילוי מים זורמים על המאדים היה מתואם עם מסע הפרסום לסרט The Martian היוצא כעת להקרנות, שביים רידלי סקוט (לו שמורה פינה חמה בלבי בזכות Blade Runner  המופתי, ועל אף הזבל שהוא ביים אחרי כן).

נאסא מנסה לרכב על גל הבאזז שהוליווד מייצרת סביב הסרט (שדי בטוח שאלך לראות, הפרומו כבר שכנע אותי..) בתקווה לשכנע את הקונגרס לתקצב שליחת בני אדם למאדים (בכוון אחד?) בסכום "זניח" של 80-100 מיליארד דולר (מצד שני – פחות מ 5% ממה שעלתה לארה"ב ההסתבכות  בעירק עד כה).

במסגרת שיתוף הפעולה הזה, בין מה שליוטאר כינה "הידע המדעי" ו"הידע הסיפורי", מדעני נאסא שיתפו פעולה עם יוצרי הסרט, בכדי להקנות לו "אמינות מדעית" כלשהי, פרט המוזכר בפרסומת לסרט, שמהווה בהזדמנות זו גם פרסומת לנאסא.

מזכיר לי את שיתוף הפעולה בין הכנימות (האסטרונאוטים), לנמלים (אמצעי התקשורת) המעלות אותן על עלי העצים (מאדים) ונהנות אחרי כן מהצוף (רייטינג) שהכנימות מפיקות אחרי שהן מוצצות את לשד העלים (תקציבי המחקר למדע בסיסי של ארה"ב, לכמה עשורים) ולפעמים הורגות את העץ.

התוצאה היא פייחת – עצים שחורים ודביקים. שיתוף הפעולה הסימביוטי הזה כבר עלה לי בחיי עץ צפצפה אדיר ממדים אחד ששתלתי לפני עשור כשתיל זעיר. מצד שני, החצר מלאה צופיות ("יונק דבש") הנהנות גם הן מהצוף שמפרישות הכנימות, מצד שלישי, אני צריך אחת לכמה זמן להציל צופית מפי אחת מחתולותינו, ולא תמיד אני מספיק לעשות את זה בזמן,
מצד רביעי, האם זו לא המחשה מעולה של "המצב הפוסטמודרני"?

שיתוף הפעולה הזה בין הקהילה המדעית לקולנוע ולאמצעי התקשורת, שממנו כל צד יוצא נשכר במידה כזאת או אחרת, משמש את ליוטאר, בפרק השמיני: "הפונקציה הסיפורית והלגיטימציה של הידע" של ספרו "המצב הפוסטמודרני" להמחיש את האופן שבו משחק הלשון של הידע המדעי לא באמת עומד בפני עצמו. הוא מביא כדוגמה גם את הדיאלוגים הסוקראטיים של אפלטון, הכתובים היטב, במתכונת סיפורית מרתקת בפני עצמה (ותרגומו של יוסף ליבס עדיין חי ועדיין טוב).ליוטאר-002

הוא מביא כהוכחה את האופן שבו מדענים מתראיינים באמצעיםי התקשורת בעקבות איזו "תגלית". הם מספרים סיפור "אפי", אפוס של מדע שהוא בעצם כלל וכלל לא אפי. הם ממלאים אחרי כללי המשחק של מקומות כמו תכניות הבוקר ממוססות השכל של ערוץ 2 או "לונדון וקירשנבאום", שליוטאר גורס שיש להן תוקף רב לא רק אצל קהל צרכני התקשורת אלא גם "בחצר הפנימית של המדענים".

ליוטאר כותב על הצורך בהסכמה הציבורית הדרושה למקבלי ההחלטות בכדי שהמדינה תוכל להוציא סכומים גדולים כך ש"המדע יוכל לייצג את עצמו כסיפור אפי". כך היה בזמנו עם המירוץ האמריקאי מול  ברית המועצות אל הירח, וכך מנסים לעשות כעת עם המשלחת למרס. ואם חושבים על זה, לשלוח אדם, במקום חללית רובוטית, זה ממש רק כדי ש"המדע יוכל לייצג את עצמו כסיפור אפי". כי העלות היא פי אלף ומעלה, והתועלת המדעית הישירה הנוספת שאפשר להפיק מזה היא בערך אפס. יהיו אולי תועלות שוליות, תוצרי לוואי לא מתוכננים של המחקר והפיתוח, אבל זה לא משהו שאפשר לכמת.
אז נשאר הסיפור.

הכבוד והיקר המדומים המורעפים על המדענים המוזמנים לטלוויזיה, כפוף לזה שידעו לדבר בקיצור, יאפשרו למנחה להראות כמה הוא (ירון לונדון…) יודע, ויעטפו את המדע באריזה סיפורית מתקתקה, עדיף עם הסממנים הרגילים של "התגברות על המכשולים כנגד כל הסיכויים" וכמובן "לתפארת מדינת ישראל". "כבוד" זה, יחד עם החשיפה לקהלים גדולים בשישה סדרי גודל מכפי שהם היו רגילים לו, סחררו אפילו  איש חכם כמו דן שכטמן וגרמו לו לחשוב שיש לו סיכוי להיבחר לכהונת נשיא המדינה.

הלקח מפרשת המרוץ לנשיאות של שכטמן הוא שהידע המדעי זקוק לזה הסיפורי הרבה יותר מאשר זה הסיפורי זקוק למדעי. הידע המדעי באמצעי התקשורת ממלא בערך את הפונקציה שהייתה לעמוד האמצע של ידיעות אחרונות בזמנו, של "ניסים ונפלאות בעולם הרחב" או איך שלא קראו לזה אז.

בארה"ב, הידע המדעי, כמו למשל עניין שינוי האקלים מעשה ידי אדם, מתנגש חזיתית עם ה"ידע" הסיפורי שמספרים לעצמם הרפובליקאים, שם אף לא אחד מעשרות המועמדים שלהם לנשיאות מוכן להודות שהאמריקאים לא יכולים לבזבז בלי גבול את משאבי כדור הארץ, שיש השלכות למעשי האדם על כדור הארץ. עכשיו, אפילו משחק הלשון הדתי-מוסרי שהביא אתו האפיפיור בביקורו מתחיל להתנגש בסיפור שהם מסרבים להכיר שכבר אי אפשר להמשיך ולספר.

אולי את מימון משלחת למאדים יתאים לרפובליקאים  לממן, כי זה לא קשור לכלום שקורה כאן, התקציב הזה אמנם יבוא על חשבון העניים (למשל) אבל למי אכפת מהם? והעיקר – איפה שהוא זה יכול לגרום לאנשים לחשוב שלא נורא אם נחסל את משאבי כוכב הלכת הזה ולא נשאיר כלום אחרינו.
צאצאינו יוכלו להמשיך הלאה, לעולמות אחרים, אולי, שם הרי "יש מים זורמים".

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “מים זורמים על מאדים

  1. ולמרות זאת, אחרי שנפרוק את כל מטעני הציניות (ירחם השם, היו כאן הרבה), נישאר גם עם העובדה הפשוטה, שבני אדם הם נורא סקרנים, ושהסקרנות הזאת מניעה אותם קדימה (והחוצה) כל הזמן ואי אפשר לעצור אותה. ולמרות ויכוח שכבר היה לנו עליה, אני עדיין מאמינה שהיא דבר נהדר. יש הבדל בין חללית לא מאוישת (לא הגיעה לשם כבר אחת כזאת?) לבין בני אדם סקרנים שיסעו בה, כי בסופו של דבר, מה שמניע את האנושות הוא המוח האנושי ולא המחשב, למרות שלפעמים נדמה שההפך הוא הנכון. וכפי שהראית, אולי עדיף שיוציאו את הכסף על זה מאשר על הסתבכות במזרח התיכון ושלוחותיו. בחשבון הסופי זה גם יהיה יותר זול, ואולי – מי יודע – גם יביא תועלת מתי שהוא, למשהו.

    ובכלל נדמה לי, אם כי ייתכן שאני טועה, שהמדע והבדיון (=הסיפור) מזינים זה את זה כל הזמן, לתועלת שני הצדדים.

    בלי קשר – לונדון אכן אוהב להפגין את ידיעותיו, אבל קירשנבאום הצליח בדרך כלל להחזיק את האגו הלונדוני על אש קטנה מספיק שתאפשר להם לתת למרואיינים שלהם להתבטא גם באריכות. דווקא כן. וכשמדובר בתכנית מלל בטלוויזיה, זה לא הישג של מה בכך.

    • עדה. תודה על התגובה. היא מאפשרת לי להדגים את כוונת ליוטאר בפרט ואת המצב הפוסט מודרני בכלל אפילו יותר מהטרמפ של נאסא על הוליווד.
      אם מדובר על מחקר מדעי שמטרתו נאמר ללמוד כל מה שאפשר ללמוד על כוכב הלכת מאדים, אזי משלוח בני אדם לשם הוא תרומה שלילית ולא חיובית. אתן דוגמה: אם במקום כל מזל"ט המרחף כמה עשרות שעות מעל שטח מצומצם של אוייב ומאפשר לדעת כל מה שקורה שם, היית שולחת טייס במטוס, היית משקיעה פי אלף ויותר כסף, ומקבלת פחות מודיעין.
      אין בינינו ויכוח שמה שמניע את האנושות הוא המוח האנושי. השאלה מה הכלי היעיל ביותר לספק את הסקרנות הזו. ואדם על מאדים הוא הכלי הפחות יעיל למטרה הזו, בדיוק כפי שאת לא חורטת את הבלוג שלך על אבנים ושולחת על גבי חמור העתק חרוט לכל אחד מקוראיך אלא משתמשת במעבד תמלילים ומחשב, אבל הצורך הבסיסי הוא אותו הצורך, הצורך להישמע.
      תקציב משלחת אנושית למאדים הוא בערך כל תקציב המחקר המדעי הבסיסי שארה"ב הייתה צריכה להשקיע בעשור, אבל היא לא עושה את זה, וגם לא תעשה, ביחוד אם נאסא, גוף גדול ומסואב, יצליח לקבל את התקציב.
      ראי למשל באיזה תקציב נמוך חברות פרטיות פיתחו כלי שיגור לחלליות, בעלות שדומה לשיגור יחיד של מעבורת החלל ז"ל שהייתה כביכול רב פעמית.
      לסיכום – אם מחסירים את הצורך בסיפור הרואי לטובת ההדיוטות (לא האידיוטים, מקווה שההבדל ברור) בבית הנבחרים, אין שום הגיון לשלוח בני אדם למאדים למטרות מחקר מדעי. במחיר הזה אפשר לשלוח 10,000 גשושים שימפו כל מטר מרובע של הכוכב על פני שנים, ולא חצי דונם על פני יומיים כפי שיעשו בני אדם, ויעשו פחות טוב.

      אה, עברתי שוב על הרשומה, ולא גיליתי בה קמצוץ של ציניות.

      • בנוגע לסיאוב של נאסא – אין לי מושג. אם הסקרנות האנושית תגיע למסקנה שזה גוף יקר שאינו ממלא את מטרתו, היא תמצא דרכים אחרות וגופים אחרים שיספקו את סקרנותה.

        מחקר לא מאויש מתנהל כל הזמן. הוא זה שגילה מים על המאדים, וגילה את הפלנטה-האחות, ועוד אלף ואחד דברים אחרים. הפאזה הבאה של הסקרנות האנושית היא: 'טוב, עכשיו אני רוצה לנסות בעצמי'. ואני מניחה שממסע אנושי אפשר ללמוד דברים שאי אפשר ללמוד רק ממכונה – כולל מחקרים מתחום הרפואה והפסיכולוגיה (איך להעביר כך וכך אנשים בקפסולה סגורה במשך עשרות שנים בלי שיהרגו זה את זה, למשל); וגם מתחום ההצלה (כשאיזו גשושית מתקלקלת, לא ראיתי שמושקעים הרבה מאמצים בהצלתה. אבל כשכלי רכב מאויש מתקלקל – אוהו ואוהו). וגם מהתיקונים לומדים משהו. אולי פעם, כישרצו להעביר חלקים מהאנושות לפה ולשם, תהיה תועלת בדברים האלה. ובעיקר, את הסקרנות הבוערת הזאת לא תצליח לכבות. שהרי, בינינו, בשביל מה לטרוח לטפס לפסגת ההימאליה? לתקוע דגלון בערפל חסר-הראוּת ולרדת ולהתפלל שלא תקפא למוות בדרך? יש היום מצלמות שיראו לך את הפסגה בכל שנייה נתונה, מה הטעם?

        בכלל עוד מעט כבר לא יהיה צריך לצאת מהבית. והאדם הססיר, כמוני, מן הסתם גם לא יצא. אבל האדם הסביר לא ישנה את העולם. המטורפים אולי כן. חלקם, אולי, גם לטובה.

        אשר לציניות – לא השתכנעתי.

      • לטפס על האוורסט הוא מבחן קיצוני של סיבולת, וגם של הרבה כסף.
        איזה ידע בדיוק נרכש כתוצאה מסיכון חיי אדם מאד ממשי זה ולכלוך ההר בציוד
        שהמטפסים לא טורחים להוריד ממנו?

      • לא הבנתי את השאלה. אתה שואל אותי מה היתרונות של הטיפוס על האוורסט? לא ידוע לי על שום יתרונות, ובכל זאת אנשים עשו זאת כי היו סקרנים/הרפתקנים/תחרותיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s