הדרך


הגעתי סוף סוף לקרוא את "הדרך" של קורמאק מקארתי, וגמרתי אותו ביומיים, עם חלומות בלהה בהשראתו בלילה שבין שני הימים האלה. כתוב לעילא ולעילא, מדכא להחריד. הסוף הטוב כביכול (לא אגלה…) נראה לי קצת מודבק. אם העולם נגמר, אז נגמר, זהו. לא?

אבל הספר ממש שווה קריאה, אם האַפור לא מכביד עליכם יתר על המידה. התרגום אמנם קצת יצירתי יתר על המידה לטעמי, ואני חושד שחלק מהמילים בגרסה העברית הם תחדישים של אמיר צוקרמן, המתרגם. כמו למשל הכביש ש"התפסג", תרגום של מה שאני מנחש היה the road crested.

תוך קריאת הספר הייתה לי לא אחת הרגשה שאני צופה בסרט. העולם מתואר בו בצבעים על כך חיים – אפורים כל כך מתים בעצם (אפור הוא כנראה המילה השכיחה בספר) שלא הופעתי לגלות עכשיו, תוך כתיבה שאכן נעשה סרט על פי הספר, שזכה לפחות תהודה מהספר, אולי משהו מתאים לצפייה ביום הכיפורים המשמש ובא.

יש קצת משהו לא לוגי בעולם בו מתו כל בעלי החיים, כל הדגים וכל הצמחים אבל מספר בני אדם שרדו, אבל זה רק כי אני אוהב לנטפק (מלשון nitpicking).
גם העומק הפילוסופי שעליו מעיד גב הספר אולי הוחמץ על ידי, ועדיין, בעמוד 137 בתרגום העברי, נתקלתי בפסקה מצמררת שבה הגיבור, האב ההולך עם בנו בדרך לשום מקום בעצם, נזכר בזמן כלשהו אחרי החורבן בו הוא עומד בספריה, שכל הספרים בה הושלכו מהמדפים בחמת זעם. הוא אוחז באחד הספרים, וחושב ש"ערכו של הדבר הפעוט ביותר מושתת על עולם שעתיד לבוא". "זה הפתיע אותו שהחלל שתפסו הדברים האלה הוא ציפייה כשלעצמו".

עמוק.

הספר אכן מצליח לברוא עולם, שבו המוות כבר לא נותן משמעות לחיים. בניגוד להוגים כמו היידגר, הכותב על "היות מול המוות" כמצב קיומי שבו יש לבחירות שלנו משמעות, שיכולה להיות אותנטית, או לא, אבל המוות הבטוח,  והמודעות היומיומית לסופיות של החיים מקנים לחיים משמעות.

בעולם שבורא מקארתי, שבו הכל כבר מת מזמן וזמנם של השורדים קצוב, יכולתי להזדהות יותר עם אמו של הילד, המתאבדת זמן מה אחרי החורבן, לפני שהאב ובנו יוצאים לדרך, מאשר עם הדשדוש חסר התכלית של האב ובנו בדרכים, אל מקום יותר חם, אבל מקום שגם בו הכל כבר מת. אני לא רואה טעם לחיות בעולם כזה, שבו המזון היחידי שנותר לשורדים הוא או שימורים מלפני החורבן, או בשר אדם.

אולי זו המסקנה שלי מהספר. שבעצם, לא המוות הוא המקנה משמעות לחיים, אלא העולם שבו אדם חי והאופק הפתוח לפניו בעולם זה, עד למוות. בספר, זהו עולם של קור, אכזריות ורעב. יש אמנם את החום והאהבה מכמירי הלב בין הגבר לילד, אבל הגבר יודע שהוא הולך למות תוך זמן לא רב, ולהשאיר את ילדו כטרף למאכל לשורדים האחרים. האם זה מצדיק את רצונו להמשיך ולמשוך את זה עוד קצת ועוד קצת, כנגד כל הסיכויים?

קשה לדעת. זה קצת כמו שאני מסתכל אל אבא שלי, שזכרונו, מי שהוא, הולך ונמוג. אני אומר לעצמי שלא הייתי רוצה לחיות במצב כזה. אבל אני בטוח שאבא שלי, שאמנם לא חושב על זה במודע, רצונו עז להמשיך ולחיות. כאילו לחיים עצמם יש משמעות משלהם, בלי קשר לתנאיהם. אבל יתכן שבמקרה של אבא שלי, ושל זקנה בכלל, השינוי הוא כה רציף שאין בעצם שום נקודה המכריחה אותך לעצור לחשוב "האם עברתי את הסף שאחריו כבר לא כדאי להמשיך?". מחלה קשה, בעיקר אם היא מלווה בכאבים, היא סף שכזה.

סוף העולם, כפי ש"הדרך" מתאר, גם הוא סף כזה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הדרך

  1. כשאתה אומר שאתה "לא רואה טעם לחיות בעולם כזה…" אתה צריך לזכור שאתה מדבר מנקודת מבט של המצב הקיומי שלך עכשיו. סביר מאד להניח שלו היית נאלץ לחיות בעולם כפי שאתה מתאר שהספר מתאר, יצר החיים היה מייצר עבורך את המשמעות להמשכם. בסופו של דבר גם אנחנו, לא רק גיבור הספר, נמצאים בדרך לאותו מקום רק בתנאים נוחים יותר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s