קשרי משפחה


שוב אני נדהם לראות באיזו מידה דברים שחשבתי שהם עניין של אינסטינקט קמאי, כמו למשל היחסים בין הורים לילדים, הם  במידה כה רבה תוצרים של הבניה חברתית.

הפעם, זה היה ראיון במוסף הארץ עם מנכ"ל עמותת ה.ל.ל. – עמותה המסייעת לצעירים שעזבו את אורח החיים הדתי ושרבות ממשפחותיהם ניתקו כל קשר עימם. מסתבר שלא מעטים מהם מתאבדים כתוצאה מכך, אחרים חוזרים לחברה הדתית ומעמידים פנים, חלק גם שורדים את המעבר.

תהרגו אותי, אבל אני לא מצליח להבין איך אותם הורים מסוגלים לחתוך מחייהם ילד, פרי בטנם, שכל פשעו הוא שהתרופפה אמונתו. מצד אחד, כפי שלמדתי מהכתבה, זה אפקטיבי לשמירת המסגרת החרדית – הרבה מאד צעירים בוחרים להמשיך באורח חיים דתי גם ללא אמונה, לא לצאת מהארון האמוני, כי הקשר עם הוריהם חשוב להם יותר מאשר חשוב להוריהם לשמור על קשר עם ילדיהם. גם כי הם פשוט לא מסוגלים לקיים את עצמם מחוץ לעולם החרדי, (שדאג באורח אקטיבי שלא יהיו להם הכישורים האלה). הם לא רוצים פשוט לאבד את מקום מגוריהם ולמצוא את עצמם ברחוב.

וזה אחרי שכל כך הרבה תעמולה מוזרמת מהצד הדתי אל החילוני, על ערכי המשפחה הדתית, על יתרונות ארוחת יום שישי המשותפת, ועל החום והמסגרת העוטפת של המשפחה הדתית הגדולה. כלומר, החום שעוטף את החלק הקטן של הילדים שלא נשלחו בגיל מאד צעיר למסגרות חינוך נוקשות מחוץ לבית. ההורים לא ממש מכירים את הילדים האלה, ששנים רבות נמצאים במסגרות מחוץ לבית, חשופים לכל מיני דברים שהחברה החרדית מעלימה.

כמו שבחברה הזו מועלמים גם ילדים פגועים, ילדים עם שיתוק מוחין, או אוטיזם או פיגור שלא זוכים לטיפול או למסגרות נאותות, כביכול בכדי שלא לפגוע בסיכויי השידוך של אחיהם ואחיותיהם הבריאים. וגם בגלל שלמי יש את המשאבים, כשיש עוד תשעה ילדים להאכיל, האבא לא עובד והאם לא רכשה כישורי השתכרות מינימליים?

וכל ערכי המשפחה הדתית שמנפנפים בהם לעומתנו "החילונים המנוכרים", הלכידות, החום, נמוגים באחת כאשר הילד יוצא מהארון, האמוני או המיני. מבחינת ההורים, מרגע זה הוא פשוט מת. לא קיים יותר.

איך זה עובד, הנתיך האוטומטי הנפשי הזה? רגע אחד הוא הילד שלך ורגע אחד כבר לא? האם זה קשור לזה שהוא רק אחד מעשרה, ושממילא לא ההורים הם אלו שבפועל גידלו אותו רוב שנותיו?

ילדי שלי כבר למעשה פרחו מהקן, וזה כל כך קשה לי. האחד עדיין לומד באוניברסיטה, אבל בעיר אחרת, וקשה לי עם זה שהוא לא בבית כל הזמן. אני ממש לא מסוגל לדמיין באילו נסיבות הייתי מסוגל לנתק אתם קשר, ועוד באורח חד צדדי. אני לא יכול להעלות על הדעת משהו שהם היו יכולים להגיד לי שיגרום לי להתנהג כמו אותם הורים חרדים שילדם חזר בשאלה.

אם הם היו חוזרים בתשובה, הייתי מן הסתם עושה תשיעיות באוויר, כמו הורים חילונים רבים, בכדי שהם ימשיכו לבוא, כדי לקיים את הקשר ,כדי שיעמדו בלחצים האדירים של החברה החרדית, לנתק את הקשר עם הוריהם הכופרים.

אבל הקשר בין הורים לילדיהם, מסתבר, גם הוא עניין של הבניה חברתית. הוא לא ביולוגי.

את הלקח הזה למדתי כבר פעם, כששהינו בשליחות מקום העבודה שלי, בארה"ב. זה היה כאשר שכנים לרחוב הזמינו אותנו למסיבת PROM.

הופתעתי קצת, ראשית כי היחסים בין שכנים שם הם מאד קורקטיים ומרוחקים, ושנית כי ידעתי שמסיבות PROM, לפחות בסרטים, הן מסיבות סיום בית הספר התיכון, שהתלמידים חוגגים בנשף גדול.

מסתבר שגם ההורים חוגגים את סיום בית הספר התיכון של ילדיהם, או כמו שהם הציגו את זה, את סוף תקופת המחויבות שלהם לילדיהם. מגיל 18 ואילך, הילדים אמורים לעזוב את הבית ולהסתדר בכוחות עצמם. שזה אומר או ללכת לעבוד, או לקחת הלוואות ייעודיות לסטודנטים, ללכת ללמוד כמה שיותר רחוק ממקום מגורי ההורים, ומיד עם סיום הלימודים למצוא עבודה כי הם חייבים להתחיל להחזיר את ההלוואות. קפיטליזם חזירי – גם בין הורים וילדים.

ב NPR, תחנת הרדיו האיכותית היחידה שיש שם (ולוואי שהייתה כזו גם פה) שמעתי לא פעם תכניות שבהם הורים מספרים, בגאווה אפילו, איך מיד אחרי שהילד יצא מהבית ונסע לקולג', הם עברו לבית הרבה יותר קטן, ארזו את חפצי הילד בקרטונים אותם איפסנו בחנייה, והודיעו לו שאין לו יותר חדר אצלם, ושיואיל לבוא ולקחת את חפציו תוך כמה חדשים או שהם יזרקו אותם.
או ששלחו אליו, במקרים הלא מעטים שבו הם דאגו שלא להודיע לו את כתובתם החדשה, כדי שחס וחלילה לא יעלה בדעתו לחזור ולהתפרזט על חשבונם. אני לא צוחק – זו תופעה ממש לא נדירה.
כך עשו גם שכניי – עברו לבית אחר, בשכר דירה יותר נמוך, בו כבר לא היה לביתם חדר.

החברה האמריקאית היא מאד קשוחה. אתה אמור להיות שורד, ומותר לעזור לך רק אם נפגעת על ידי כוח שמעל לשליטתך (no fault of your own), נאמר סופת הוריקן. אחרת, פשוט תתפגר ועל תטריד את האחרים. אין חמלה, אין שום סובלנות לחולשה. וזה מתרגם לסוג של קשיחות בין הורים וילדים, אולי זה לא מתאים לאתוס האמריקאי, שההורים יתמכו בילדים – זה עלול ליצור אזרחים תלותיים, שעלולים חס וחלילה לרצות משהו על חשבון משלם המסים, זה העשיר.

אולי זה מסביר את התופעה הזו, של זריקת הילדים מהבית, שאותה מצאתי אפילו יותר ביזארית מזו שבה טנדרים על גלגלי ענק רומסים כל מיני דברים, או מזה שתחביבם של אנשים (שעבדו איתי) הוא לבנות בליסטראות ולהתחרות ביידוי מכוניות (תמיד ביואיק, משום מה) למרחקים.

לא כל המשפחות הדתיות יושבות שבעה על ילד שחזר בשאלה, ולא כל משפחה אמריקאית זורקת את ילדיה לרחוב ביום הולדתם השמונה עשר. ועדיין, התופעה קיימת, ואפילו לא נדירה.
ואת התופעה הזו, אני פשוט לא מסוגל להבין. כנראה משהו בהבניה החברתית שלי.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “קשרי משפחה

  1. בביולוגיה אבולוציונית נוהגים להתייחס ל2 סוגי אסטרטגיות רבייה. האחת מאפיינת מינים יותר אינטילגנטיים בד"כ שנקראת אסטרטגיית K- 'קצת צאצאים והרבה טיפול הורי- כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות של המין'.
    השנייה קרויה אסטרטגיית R- 'רבאק כמה צאצאים אפשר להביא לעולם בתקווה שחלק קטן לפחות ישרוד'- המאפיינת יצורים פרימיטיביים.
    והמבין יבין.

  2. אני לא אוהבת את ההכללות הללו. בכל חברה יש מעשי התאכזרות לילדות מסיבות חברתיות. ברית מילה, מילת ילדות, נישואי קטינות, הדרה, נטישה, הפעלת לחץ, שליחה לעבודה בגיל צעיר, הבניות מיניות ומינניות. אל תשכח את החברה הקיבוצית הנערצת שהפקירה את עוללותיה ב"חינוך" המשותף. בישרעל מגדלות ילדות כדי ללכת לצבא. זה מפלצתי בעליל. בציבור הישרעלי מתגאים הורים בבנותיהן שנהרגו למען המדינה. לדעתי, שליחת הילדות לצבא היא ubuse לו שותפות מערכת החינוך, התקשורת וכל השיח הישרעלי.
    יחסים בין הורים וילדות הם קשים בהגדרה. לא סתם זו הסוכריה היחידה (כך למדני האיש החכם, חיים באר) שמתוספת לדיבר בדבר כיבוד ההורים: "למען יאריכון ימיך". ויש לכבד הורים, לא לאהוב אותם, שכן אהבתם זו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. היחסים מורכבים משני הצדדים, אם כי לילדות קשה יותר לאהוב את הוריהן מאשר להוריהן אותן.
    בנושא זה מרתקת דמותו של דוד המלך. הבכי על בנו שנגזר עליו למות בשל חטא אוריה החתי (שמואל ב', פרק י"ב, 23-14). אך עוד יותר מזה דאגתו לאבשלום בנו, שרצח את אמנון בן דוד, מרד בו, שכב עם פילגשיו על הגג ויצא למלחמה להפילו: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-יוֹאָב וְאֶת-אֲבִישַׁי וְאֶת-אִתַּי, לֵאמֹר, לְאַט-לִי, לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וְכָל-הָעָם שָׁמְעוּ, בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת-כָּל-הַשָּׂרִים–עַל-דְּבַר אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב', פרק י"ח, 5). לאט לי, לנער. אל תגעו בו.
    אבל, כדי למגר את בית שאול, וכדי להפיס את הגבעונים עשה דוד את הטבח הנורא בחמשת ילדיה של מיכל: ח וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת-אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת-אַרְמֹנִי, וְאֶת-מְפִבֹשֶׁת; וְאֶת-חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי. ט וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּפְּלוּ שבעתים (שְׁבַעְתָּם), יָחַד (שמואל ב', פרק כ"א).
    ובל נשכח את אברהם, רוצח סדרתי של ילדיו.

    • סייגתי בסוף, וגם אני לא אוהב הכללות, אבל זה בדיוק העניין עם חיברות. לכל חברה יש דוקסה משלה, ולא כל חברי החברה מסוגלים להתעלות/להתגבר/להתנגד. ובחברה החרדית, קשרי הקהילה החרדית כנראה חזקים מקשרי
      המשפחה..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s