סינדרום E


חוקר המוח יצחק פריד, בכתבה במוסף של העיתון (אם אתם לא יכולים לקרוא את זה, תעשו לעצמכם טובה, וקנו מנוי. זה שווה את זה. שאר העיתונים הם צהובונים ושווים פחות ממה שהם (לא) עולים) מתאר את "סינדרום E", זה המאפשר לאנשים להתנתק מרגשותיהם ולבצע מעשי רוע מזוויעים בלי להניד עפעף, כמו למשל חברי גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית, סתם "מילואימניקים" שגויסו ב–1942 ונשלחו לפולין, שם ביצעו רצח המוני של יהודים, או דעא"ש, או האנשים ששרפו את בית משפחת דוואבשה, ונשארו לעמוד מעל גופות האם והאב העולים באש, מונעים מהשכנים להתקרב ולכבות את הלהבות.

מה גורם לקבוצה של אנשים לחסל בקור רוח ותוך ניתוק רגשי בני אדם שלא מאיימים עליהם באופן ישיר? 
בעוד שההנחה המקובלת היא שהמוח ה"פרימיטיבי" משתלט על האנושיות שלנו, חוקר המוח יצחק פריד טוען שההפך הוא הנכון — דווקא קליפת המוח, החלק החדש והמתוחכם של המוח שהתפתח רק באדם, הוא שמסוגל להביא את רובנו לעסוק ברצח המוני בדם קר. זה קורה באמצעות אידיאולוגיה ולחץ חברתי.

שני דברים שמצאתי מעניינים בכתבה הזו. האחד הוא שכאשר אנשים רוצחים, זה לא שהם "הופכים לחיות". להיפך, החלק האנושי של המוח, (זה שגורם לרופא שיניים אמריקאי לשלם לעבריינים $60,000 כדי שיפתו בשבילו את האריה ססיל, העונד קולר ורגיל לחברת בני האדם אל מחוץ לשמורה כדי שיוכל לירות בו ולהרוג אותו להנאתו החולנית), גובר על החלק החייתי במוח, זה שגורם לאריה ללכת לישון, ולא לצוד עוד זברה עד שהוא ממש רעב.

והשני הוא שהוא מאפשר לי להבהיר לעצמי את ההבדל בין מספר מושגים שטבע הסוציולוג פייר בורדייה. את משנתו אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת, ולכן כאשר בדקתי בעבר את ההמשגות השונות למה שכיניתי שם "עולם", בחרתי במושג ההביטוס של בורדייה כמונח דומה מתחום הסוציולוגיה, והדמיון בין המושגים שמצאתי שם, (כפי שהעיר לי אחת המגיבים – הנדירים מדי לטעמי), לא מדויק. יש מושגים אחרים של בורדייה שיותר מתאימים.

כמו למשל מושג הדוקסה, שאת ההבדל בינו לבין מושג הדוגמה חקרתי אך לא מזמן. או מושג השדה. אז הנה הזדמנות לתקן את המעוות, בעזרת השימוש אותו הסינדרום E, המתבטא בפעילות המוח. מסתבר שהרוצחים לא רואים את קרבנותיהם כשאנשים אלא כאובייקטים, ומפעילים את חלק המוח המזהה חפצים ולא את חלק המוח המזהה פנים כאשר הם רוצחים (יש הסבר בכתבה איך בודקים דבר כזה). כלומר, לנרצחים אין פנים, והם לא נתפשים כיצורי אנוש.

אולי אותו הבדל בפעילות המוח אפשר לראות אצל הנשים היושבות כל היום וממיינות אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה, ואת אלו שאיתרע מזלם להיוולד זכרים (כמוני), הן משליכות אל פח האשפה להיחנק, או על המגרסה.
אני בטוח שחלק אחר לגמרי במוחן מופעל כאשר הן משחקות עם החתול בבית, אחרי העבודה.

מסתבר, שיש תהליך של חיברות הכרוך בהפיכת בני אדם רגילים לרוצחים שיטתיים. תהליך שגורם לרוצחים להפסיק לראות את אלו שהם הולכים לרצוח כאנשים, שגורם ל 70% מהם לא להמנע מרציחות גם כשנותנים בידם את האופציה. (10% כן מצליחים להימנע ו 20% פשוט סדיסטים).

אז מהו "שדה"? זהו תת חלק של החברה האנושית, שלו יש מבנה משלו, חוקים, דברים "שידועים", דעות לגיטימיות, דברים שאפשר לומר וכאלה שלא, דברים שאפשר לראות וכאלה שלא. למשל "שדה האמנות", שדה שבו למשל "ברור" שאמנים לא מקבלים תשלום עבור תערוכה שהם מציגים אלא להפך – שההוצאות חלות עליהם. שבו ברור שאוצרים לא מקבלים תשלום, כי "זאת עוד שורה בקורות החיים".

בחברה הגרמנית בכלל , חלק מהדוקסה (הדברים "הידועים", המובנים מאליהם) היה עליונות הגזע הגרמני (דומה ל"אתה בחרתנו" היהודי, יש להודות). בשדה הספציפי של החלק בצבא הגרמני שנשלח לטהר את אירופה מאלמנטים לא גרמניים (יהודים תחילה, סלבים אחרי כן), אותה עליונות גרמנית והצורך לספק לו מרחב מחייה (דומה למפות מלכות ישראל הכוללות את עירק וסוריה, שנתפסו אצל ה"עשב השוטה" שהשקו וטפחו המתנחלים) תורגמו לדוקסה שכללה את ראיית היהודים כחפצים שיש לנקות את הארון מהם, כעשבים שיש לנכש, כאותן מליון תרנגולות החשודות כנגועות בווירוס המושמדות אצלנו בימים אלה ב"אוטו-רצח" נייד או מוטבעות בקצף החונק אותן.

אבל בני אדם הם לא אוטומטונים. כדי לגשר על הפער בין האישי לכללי, טבע בורדייה את מושג ה"הביטוס", הכולל את סך ה"נטיות" (סכמות נרכשות ומתמידות של תפישה, חשיבה ופעולה) שיש לאדם. ברור שהנטיות האלו קשורות לחברה בה האדם חי, ויותר ספציפית, לשדה שבתוכו הוא נתון. יש תהליך של "אילוף" שבו התנאים ה"אובייקטיביים" (החברה, השדה) משפיעים על הסובייקט, גורמים לו להבין (בלי בהכרח להרהר בזה באורח מודע) מה נדרש ממנו בכדי להיות חבר בחברה (לירות באנשים), אילו אופני פעולה תואמים את המבנים של החברה ואת דרישותיה (ניקוי אירופה מלא גרמנים, ציות מלא לפקודות). והדברים האלה נעשים ברובד לא מודע, כמעט כמו "זכרון מוטורי" שנרכש אחרי שלמדת לרכב על אופניים, (או לשייף ישר – למי שכמוני הוסלל לחינוך מקצועי, לשמחתו.)

בין הנטיות שכולל ההביטוס, כלולה גם הנטיה המינית, למי את/ה נמשך/ת ולמי לא. ופה אני רוצה לצטט סטטוס פייסבוק של לילך בן דוד, המאיר אופן של הביטוס שלא תמיד אנו חושבים עליו: "כעמדה פוליטית, אני מאמינה שהטרוסקסואליות כמשיכה מינית שואבת את המשמעות שלה מתוך אידיאולוגיה הומופובית. כלומר, אני חושבת שכל גבר שלא נמשך לגברים אחרים בכלל וכן נמשך לנשים, הנטייה המינית שלו מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית ההומופובית. כנ"ל, אני חושבת שכל אשה שלא נמשכת לנשים אחרות בכלל וכן נמשכת לגברים מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית הלסבופובית. אני אפילו חושבת שכל גבר הומו שלא נמשך לנשים בכלל אבל כן נמשך לגברים מושפע לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית המיזוגנית."

ההביטוס של הרוצחים הוא גם חלק ממה שמרכיב את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנליות של הרוע". וגונתה שלא בצדק – כי הרי "ברור" בשדה השיח של היהודי המתקרבן אשר בציון שברוע שהופנה כלפינו לא יכול להיות שום דבר "בנלי".
רק הרוע שלנו המופנה כלפי אחרים יכול להיות כזה… ועליו אסור לשבור שתיקה.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “סינדרום E

  1. למה התכוונת ב"חיברות" במשפט : "מסתבר, שיש תהליך של חיברות הכרוך בהפיכת בני אדם רגילים לרוצחים שיטתיים" ?

  2. תהליכי החיברות, השדה, הדוקסה וההביטוס גורנים לך לרמוז בעדינות את מה שצועק בגדול: בחברה הישראלית הפלסטיניות הן הרוצחות. בחברה הפלסטיניות הישראליות הן הרוצחות, אבל אם ננקוט במספרים אבסולוטיים של מספר הקורבנות ועל אחת כמה וכמה במספר היחסי לגודל האוכלוסייה, הרי שהרוצחות הן הישראליות. כשאני רואה אשת ציבור או פוליטיקאית ישראלית בטלוויזיה אני רואה רוצחת. כשאני רואה חיילת אני רואה רוצחת. הרצח לא שייך רק לצלב הקרס. הוא כאן ועכשיו. מה שקרה לפני שנה בעזה רצחני אלף מונים מהרציחות האחרונות. החברה הישראלית מספרת לעצמה סיפור, המתוחזק כל הזמן בתקשורת, שהיא חברה מוסרית. אבל היא חברה המחנכת לרצח, רצח, רצח.

  3. עידן לנדו הוא הישעיהו לייבוביץ של היום.
    אבל הפוסט שלך, והמאמר שאתה מצטט, סלחנים מדי. שם, בדיוק בנקודה הזו, מתרחשות כל הזוועות:
    "בישראל אי אפשר לפרק את הצבא, כמובן, וגם ברור שבמציאות מתמשכת של מלחמה בין קבוצות, מנגנונים כמו דה־הומניזציה חייבים לפעול במידה מסוימת. במלחמה את מוכרחה לדכא במובן מסוים את התובנות שדיברנו עליהן, כי אם תסתכלי לכל אחד מקבוצת האויב בעיניים ותתייחסי אליו כאל אדם ייחודי כמוך, את עלולה להיות זאת שתהפוך לקורבן. לחברה במלחמה אין ברירה, אלא לטפח חלק מהמנגנונים האלה. הבעיה היא שהם יכולים להידרדר ולבוא לידי ביטוי גם במצבים שאינם מלחמתיים ושאין בהם איום מיידי על החיים. כך שבסוגיה הזאת אין שחור או לבן, נכון או לא נכון, אף על פי שאנשים היו רוצים שזה יהיה כך".
    זה בדיוק מה שאומרים לעצמם הרוצחים.

    • לא קורה לי הרבה, שמכנים אותי מתון, או סלחן. תודה!
      "המוסר אינו אלא הדרכתו של כל יחיד לשמש מכשיר בידי העדר, ולראות ערך עצמו רק בחזקת היותו מכשיר", כך כתב ניטשה, די מזמן. זה שורש הבעיה. המוסר העדרי, הציוני במקרה שלנו.
      הבעיה היא באידאולוגיה הדתית לאומנית. מעשי היחידים אך נגזרים ממנה – ורק מעטים חסינים. זה מה שאני מנסה בעצם (אולי) לומר.

      • מאוד אהבתי את הציטטה מניטשה. היא לא מדברת רק על דתיים לאומנים. גם אנשים ליברלים ו"שמאלנים" (מי שהורג אינו שמאלני. בהגדרה) שותפים בטבח. הדוגמה המפלצתית היא אסא כשר, המכשיר כל זוועה. אבל גם הבת של השכנים והאחיין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s