מצאתי "מעשה אמנות"

זו הפעם השניה, בהפרש של ארבע שנים, שאני קורא את "מקורו של מעשה האמנות", מסה על אמנות של מרטין היידגר, (הפעם הקודמת הייתה בקניה) ואתמול במכונית בדרך לים (מלא מדוזות, רוח מערבית ומלא גלים, אבל אחלה) אני חושב שסוף סוף אולי מצאתי מעשה אמנות שעונה לקריטריונים של היידגר. הנה הוא:

קצת הקדמה:
מעשה האמנות (או יצירת האמנות, או עבודת האמנות, תלוי במתרגם) אצל היידגר הוא לא עניין של יופי, אלא עניין של אמת, ו"אמת", כרגיל אצל היידגר, היא מה שהוא מגדיר.

הנה למשל הגדרה אחת, של פרשן שלו (שלו מסובכות פי כמה):
truth” ontologically is the historically-dynamic disclosure of intelligibility in time".
האמת, זו שעבודת האמנות חושפת, או מגלה, או שופכת עליה אור, היא ה"מובנות" של זמן מסוים, "מה שמובן מאליו" בזמן ובמקום מסוים, שמכונה לפעמים בשיח המדעי פרדיגמה. יש לי רשומה שלמה על המובנות הזו, והשמות השונים שיש לה בשדות שיח (תחומי ידע) שונים. שווה לקרוא, לדעתי.

מה שמובן מאליו הוא "היסטורי", כלומר גם "יש לו היסטוריה" והוא גם תלוי זמן. כי מה שהיה מובן מאליו בימי הביניים הוא לא מה שמובן מאליו היום, כמובן. ומה שמובן מאליו בחברה הבדואית היום, הוא לא מה שמובן מאליו בחברה התל-אביבית של היום (חוץ מאולי הסכמה בעניין קפה נחלה אדום).

מעשי אמנות  פועלים ("עובדים"), על פי היידגר, ברקע של העולמות ההיסטוריים של קהילות. שם הם מהווים גילום חלקי של המובן מאליו של הקהילה ההיסטורית, של "מה שישנו" (למה יש שם ו/או המשגה) ושל "מה שמשנה לה", של מה "שחשוב בחיים" ושל מה שלא, אילו חיים שווים שיחיו אותם, ואלו פעולות מוגדרות כנעלות או כבזויות, מה במסורת של הקהילה ראוי שישמר ומה לא, וכן הלאה.  כך, מעשי האמנות מבססים, מתחזקים וממירים את אותו המובן מאליו, את "העולם" של הקהילה ההיסטורית. בעצם, מעשי האמנות הם האחראים לשינויי המובנות ההיסטוריים.

Great art works inconspicuously to establish, maintain, and transform humanity's
historically ­variable sense of what is and what matters.

ובמטפורה צילומית, מעשה האמנות משנה את ה"מיפתח" דרכו אנו רואים את העולם – מזיזים אותו כך שנראה דברים אחרים דרכו, משנים את גודלו, את צורתו.

אבל לא כל מעשי האמנות – רק מעשי האמנות "הגדולה", או הטובה. בניסוחו של היידגר, מעשה אמנות כגון המקדש היווני (זה שבתמונת הכותרת) עליו הוא מדבר במאמר:

The temple gives to things their look and to humanity their outlook on themselves

איך עושה את הזה השיר "גם זה יעבור" של הראפר טונה? לי הוא עושה את זה, כי הוא מדבר על דברים המשמעותיים לדורנו: על הקצב המואץ של הטכנולוגיה, על האימוץ הנראה לפעמים ככפוי של חפיצים חדשים, ועל מה שחשוב, דרך הדיבור על מה שלא חשוב – בעיקר על ידי ההדגמה עד כמה דברים שהיו חשובים לחלקנו לפחות, אך לא מזמן, כבר כל כך לא משנים, שזה מבדר בכלל להזכיר אותם בשיר.

ואם כבר, אז אני מניח כאן עוד "מעשה אמנות", גם הוא spoken word. ואם הוא לא עושה לכם את זה, לפחות יש בו צרור עצות טובות, שמהמרכזית שבהן, אני משום מה נוטה להתעלם.