אמל"ק


אני לא כותב הרבה בבלוג בזמן האחרון. בעיקר בגלל שאני נאבק לקרוא את כל מה שאני אמור לקרוא בשמונת הקורסים שאני לוקח הסמסטר. גם את הרשומה הזו אני כותב לא אחרי שכבר גמרתי לקרוא את כל מה שהייתי אמור לקרוא לשני הקורסים שיש לי היום, אלא שהמרצה של שניהם ביטל, ומחר אבטל את לימודי בכדי להתקין את תערוכת זוגתי (שתחייה) בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה (יהיה שווה לבקר…) ומחרתיים, יום הסטודנט ואין לימודים. אז נפער חלון זמן לכתיבה.

אמל"ק, למי שלא מכיר, הם ראשי תיבות של "ארוך מדי, לא קראתי". בדרך כלל לשימוש לפני תגובה נזעמת למאמר שלא באמת טרחת לקרוא. גם הרשומה הזו, 1444 מילה, גם היא סוג של אמל"ק.
אבל אמל"ק היא התחושה שלי לגבי החומר לקריאה לקורסים שלקחתי על עצמי ללמוד הסמסטר.

למעשה, אם הייתי קורא את כל מה שהייתי אמור לקרוא, הייתי יכול לקחת רק קורס אחד לסמסטר. ובניגוד לרוב הסטודנטים, אני לא מטופל לא בילדים ולא בעבודה. זמני בידי. אז מה קורה (וקורא) פה? מה אני מחמיץ?

האם אני פשוט קורא לאט? לא, אני דווקא קורא מהר. לא מהר מאד, כמו שקראתי בנעורי (פחות או יותר בקצב בו הספקתי לדפדף, כמעט) אבל עדיין די מהר. אני מאד מיומן בקריאה, גם בעברית וגם באנגלית, ויש לי אוצר מילים נרחב באנגלית, כך שחיפוש אחרי משמעותן של מילים לא מאט את קריאתי.

אז התחלתי לחשוב על השיטה – שיטת הלימוד במדעי הרוח והחברה. שיטת השונה מאד מזו הנהוגה בלימודי ההנדסה למשל. כשלמדתי בטכניון לפני אי אלו שנים, אני לא זוכר שאי פעם קראתי משהו בבית הקשור ללימודים. לשבת בהרצאות כמו בטטה ולהקשיב הספיק בכדי לסיים בציונים ממש טובים.

אבל בתחומים שאותם אני לומד עכשיו, בחוגים לפילוסופיה, ספרות, היסטוריה, מדע המדינה, אמנות ועוד, כמויות החומר לקריאה הן פשוט מטורפות. נכון שהקורסים שאני לוקח בשנים האחרונות הם לא קורסי מבוא, שבהם חובות הקריאה יותר מתונות וההוראה יותר ישירה – את אלה מיציתי כבר. ועדיין, אני לא יודע איך הסטודנטים עומדים בזה.

למעשה, אני חושד שהם לא. כי באותם הקורסים שבהם המרצה מנסה בעזרת שאלות לבדוק אם הסטודנטים אכן קראו את החומר, בהרבה מקרים, אני הוא זה שגואל אותו מייסוריו ועונה משהו על החומר שהיה לקרוא. לא בגלל שקראתי את הכל, בדרך כלל גם אני לא מצליח. אבל קראתי מספיק, אולי, ורפרפתי עוד קצת, ויש לי גם זיכרון טוב וגם חוצפה לפתוח את הפה, ואולי גם כשרון "לחרטט". בדרך כלל אני מצליח ליצור אצל המרצה את הרושם שאני יודע על מה מדובר בחומר הקריאה, אבל לא תמיד הרושם הזה אכן מוצדק.

האם זה שכשומע חפשי אין עלי למעשה חובות גורם לי לזלזל בחובות הקריאה שלי? ממש לא, אני רוצה ללמוד והחומר מעניין אותי – בניגוד לסטודנטים הלומדים לתואר, יש לי את הפריבילגיה לקחת רק את הקורסים שבם אני מעוניין.

קודם כל, ברור שאי אפשר באמת לקחת שמונה קורסים מתקדמים בסמסטר, אפילו לא אם אתה "פנסיונר" – אין ביממה מספיק שעות. אבל גם לקרוא את כל מה שאתה אמור לקרוא בארבעה קורסים הוא משימה בעצם לא אפשרית. אז מהם שורשי הבעיה?

למה בכלל לקרוא בבית ולא, כמו בטכניון למשל, שהמרצים פשוט ילמדו אותך את החומר בכיתה?
או לחלופין – למה בכלל ללכת לקורס, להוראה פרונטלית ולא לקרוא לבד?

התשובה לשאלה הראשונה היא שחלק מהאתוס של אוניברסיטאות הוא הרמת האף אל מול הסברים בכיתה או אפילו "ספרות משנית" וההתעקשות על זה שהסטודנטים יתמודדו עם הטקסטים המקוריים ולא עם סיכומים ופרשנות עליהם. בפועל, יש לי חשד שרוב הסטודנטים רוכשים את רוב הידע שלהם לא מ"מקורות ראשוניים" ואפילו לא מספרות משנית, כי הסילבוס ורשימת הקריאה לא מציעים להם כאלה, אלא מסיכומים של סטודנטים אחרים (או משנים עברו או ממתי מעט שקראו וסיכמו). סיכומים שמעבירים בדרך כלל הבנה משובשת להחריד של החומר. אלו שאני ראיתי.

אני מבין את החשיבות של קריאת ההוגים במקור. כשאתה קורא על היידגר במקום את היידגר, את קורא בעצם תרגום, כי ההגות שלו מנוסחת בשפה המבוססת על אוצר מושגים שהוא למעשה המציא ולכן התווך הזה שעושה ספרות משנית הוא לא ממש שקוף.

אבל אם כבר מתמודדים עם חומר הקריאה, אז למה לא לעשות זאת לבד וזהו? אפשר לדמיין סוג של אוניברסיטה שרק תציע רשימות קריאה ונגישות לטקסטים. מה אפשר לקבל מקורס פרונטלי? אז הנה כמה דברים:

1 – יש את הסברי המרצה.  אני חושב שיש מקום לשקול שינוי באופן הלימוד, ולהקדים להתמודדות עם החומר המקורי או הקדמה בכיתה או הפניה לספרות עזר. בדרך כלל, מדברים בכיתה ומסבירים על הטקסט רק לאחר שהתלמידים כבר היו אמורים לקרוא את החומר. הייתי חושב שיש טעם להפוך את הסדר בחלק מהמקרים (הקשים). ולא, זה לא ידרדר את רמת האקדמיה.

2 – יש את עניין הלימוד בחברותא, שקורס יכול להיות קירוב גס שלו, אם המרצה מאפשר אינטראקציה. קבוצת קריאה ודיון, שחבריה שווי "מעמד" ואין מנחה מומחה היא דרך טובה יותר לדעתי, במיוחד אם הקבוצה מגוונת מבחינת רקע ומאפיינים.

3 – הדרך הטובה ביותר ללמוד משהו, היא ללמד אותו למישהו אחר. אני רואה את זה כל שבוע כשאני עוזר לתלמידי תיכון. שיטת הלימוד המכונה "סמינריון" , במהלכו בכל שיעור אחד הסטודנטים מציג את החומר שנקרא לאותו שבוע היא דרך לעשות זאת. ואכן, את החומר שאותו תציג בכיתה, תדע היטב. אין ספק.  אבל בדרך כלל, כל אחד יקרא רק את חומר הקריאה שאותו הוא עצמו יציג, יציג אותו בכיתה ברמת מיומנות כזו או אחרת, בדרך כלל ירודה,  וילך לישון עד סוף הקורס. כי להכין הרצאה על חומר קריאה נתון דורש הרבה יותר השקעה מאשר רק לקרוא אותו, דורש אפילו להבין אותו עד כדי היכולת להסבירו, אז כן, את מה שהרצאת עליו תדע הרבה יותר טוב, אבל שאר החומר, קרוב לכלום.

קירוב לא רע לשיטת הסמינריון, דורש מהתלמידים להניח על שולחן המרצה בתחילת כל שיעור ד"וח כתיבה של עמוד או שניים על חומר הקריאה לאותו השבוע. בדרך כלל זה לא יהיה סיכום של הקטע אלא הערות עליו, שאלות ותהיות, או פרשנות. לפעמים הדוחות האלו הם חלק מהציון ולפעמים לא, אבל גם כך וגם כך, כתיבה תוך קריאה היא דרך מצוינת לקרוא, והצורך לספק את הד"וח מחזק מאד מוטיבציה לסטודנטים דלי זמן. גם אני מגיש דוחות אלה, אף שהמרצים עושים טובה בכך שהם קוראים אותם, ולפעמים אפילו ממשבים אותם. (מספקים משוב).

יש כמובן את עניין חוסר הפרופורציה המוחלט בין מה שאמור להילמד בקורס לבין מה שבפועל אפשר ללמד בסמסטר אחד, שמתוך 14 פגישות בו, בדרך כלל רק כ 12 יוצאות לפועל מסיבות שונות. אם מישהו מנסה בסמסטר אחד ללמד 200 עמודים של הגות סמיכה ודחוסה של מישהו כמו היידגר, אז או שהסטודנטים ידעו הרבה על חלק קטן מהחומר, או כמעט כלום על הכל. בדרך כלל, זה כלום על הכל.

למרצים שונים יש גישות שונות ליחס בין החומר שנקרא בבית לבין מה שנידון בכיתה. הנה כמה שבהן נתקלתי, ותובנות שיש לי מהן:

יש את המרצים שאיבדו כל תקווה שהסטודנטים יקראו משהו בבית, והם מנסים לקרוא אתם ביחד בכיתה. זה אפשרי רק אם מקווים לכסות מעט מאד במהלך הסמסטר. בפועל, מה שקורה הוא שהמרצה בוחר מספר מצומצם של קטעים מהספר (נאמר כ 20 עמודים מתוך 400), ומנתר בקפיצה נחשונית מאחד לשני, מתוך איזו צפייה לא ריאלית שהסטודנטים יצליחו להשלים את הפער שבין הדגימות הדי אקראיות של הטקסט. אבל אם אפשר לדלג על כל אותם עמודים שבין לבין, למה טרח הכותב לכתוב אותם. ואם באמת לא צריך לקרוא אותם, אז אולי ההוגה לא מישהו ששווה בכלל לקרוא? בכל אופן, מניסיוני עם מרצים הנוהגים כך, בדרך כלל הקריאה המשותפת לא ממש מותירה זמן לדיון או להסברים. שיטה גרועה.

ויש את אלו שמספקים רשימת קריאה לקראת כל שיעור ושיעור, אבל בשיעורים עצמם לא מתייחסים כלל לחומר הקריאה ומלהגים עד אין קץ על כל מה שעולה על דעתם. לפעמים זה יותר מעניין מחומר הקריאה, ולפעמים פחות, אבל די מוציא את המוטיבציה לקרוא, במיוחד כשאתה שם לב שרוב רשימת הקריאה היא מאמרים שהמרצה עצמו כתב בעניינים שונים, ומשונים. לא שיטה טובה.

גם ללא דוחות קריאה, שאותם המרצה אמור לקרוא, אם מספר העמודים לקריאה הוא סביר (10-50 לשבוע, תלוי בדרגת הקושי) והשיעור מוקדש לבירור ושיחה על החומר שכבר נקרא, אזי השיטה הקיימת יכולה לעבוד. עדיין רצוי לשלב ספרות משנית ועיקרית, ועדיין, שווה לדבר בשיעור לא רק על החומר שכבר נקרא אלא לספק גם מבוא ונקודות למחשבה לחומר הקריאה הבא. ואם המבוא / סיכום / נקודות למחשבה היו נמסרים בכתב ולא מוקראים בכיתה, זה היה משאיר יותר זמן לדיון מרחיב דעת בכיתה, ללימוד בחברותא.

אני יודע שאלו דרישות גבוהות ממרצים, אבל בהנחה שמרצה מעביר את הקורס שוב ושוב, ההשקעה היא חד פעמית, ומשתלמת. לסטודנטים במדעי הרוח והחברה יש ממילא החזר (כלכלי) מאד נמוך על ההשקעה שלה בלימודיהם, אז חייב להיות יותר מאמץ של הממסד האקדמי להקטין את מידת ההשקעה שלהם למשהו שאפשר לשרוד אתו, ולעשות זאת תוך הרמת רמת הלימודים, לא הורדתם. ואם צריך לתגמל את המרצים והמורים בנפרד על הכנת הקורסים, אולי אפילו תגמול היחסי למידת ההשקעה, חייבים למצוא לכך מקורות כספיים. בסכומים הייחודיים שהמפלגות הדתיות הצליחו להשיג לסקטור שלהם, אפשר היה לממן קורסים רבים ומעולים אפילו.

אני גם לא רואה מה פסול בזה שאוניברסיטאות ישתפו האחת עם השנייה מערכי לימוד, קורסים, תכנים פדגוגיים, קורסים מוקלטים ומקוונים. שמט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) למשל יספק קורסים לא רק לאוניברסיטה הפתוחה. הקורסים שלהם מעולים, ואפשר לפתח גם כאלה שישלבו יותר הוראה פרונטלית וישמשו מספר אוניברסיטאות. אין בכך פגיעה בחופש המחקר, להפך, זה יותר למרצים יותר זמן למחקר איכותי.

Advertisements

2 מחשבות על “אמל"ק

  1. פינגבק: המבנה הטמפורלי שלי, השבוע | דרכי עצים

  2. פינגבק: הים אותו הים | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s