דוד ינאי ואני


התערוכה הרטרוספקטיבית לאדריכל דוד ינאי במוזיאון תל אביב, שרוב הבניינים בה לא נבנו (וטוב שלא נבנו) החזירה אותי אל כל אותם פרויקטים "אדריכליים" שלי שלא זכו לראות את אור השמש.

יותר נכון, לא זכו לראות את אור הליטוגרפיה. כי הארכיטקטורה בה מדובר במקרה שלי, היא ארכיטקטורה של מעבדים. והפרוייקטים בהם מדובר היו תוספות ושכלולים כאלה ואחרים שהצעתי לדורות כאלה ואחרים של המעבדים של חברת אינטל, שם עבדתי עד שפרשתי בתחילת 2011.

כמו דוד ינאי, הייתי גם אני תמיד בחיפוש אחרי "עקרון מאגד", שבוי בהלך המחשבה, המודרניסטי בעיקרו, של חיפוש אחרי כּוּלִיוּת מסויימת, מין סטרוקטורה מתחת לפני הדברים, שמסבירה הכל, ושממנה יש לגזור את הפתרונות הספציפיים.

אצל דוד ינאי, שתערוכתו נקראת "אדריכלות וגנטיקה", זו הגנטיקה. ותקופה מסוימת בקריירה שלו הוא ניסה לפתח שיטה לתכנון בניינים ושכונות ש"יגדלו" אורגנית מאיזה שהוא גרעין מחולל, באופן שאפשר אולי להגדיר כ"גנטי", אבל בעצם היה יותר "ביולוגי".

אסתר זנדברג סוקרת את תערוכתו בעיתון הארץ (אלא איפה…) וכך היא כותבת: העבודות משקפות את חיפושיו אחר "השיטה" בהא הידיעה לארגון יעיל ואפקטיבי של המבנה האדריכלי וצורתו "על פי מודלים שמתפתחים מתא בודד המשכפל את עצמו גנטית לבניין שלם על מערכותיו ותפקודיו". הן מסווגות על פי עשר קטגוריות כגון טבעת מוביוס, פיאונים משוכללים, מעגל אפולוניוס וספירלה, בהרכבים וצירופים שונים, ונראות כעצמים מעולמות אחרים, גיאומטרים, שהסביבה הארצית והאנושית מתקשה לעכל."

אכן. אבל הסיבה שבגללה רוב בניניו לא נבנו הייתה כי היה בהם מעט מדי מן הפרטיקולרי, המתייחס לצורך הספציפי של הפרויקט הספציפי והיה בהם יותר מדי מאמץ להצדיק ולהוכיח את "השיטה", ולהראות שאפשר ליישם את העיקרון הכללי למקרה הפרטי. הוא פשוט לקח ברצינות רבה מדי את העקרונות שהוא פיתח. זאת, לעומת אדריכלים תאורטיקנים אחרים כמו למשל לה-קורבוזיה, שכשרונם עמד להם מצד אחד למצוא פתרונות מרהיבי עין לפרויקטים ספציפיים, תוך ויתורים במקומות הנדרשים על עקרונות שהם עצמם קידשו.

למשל ההצעה הזו לעיר ימית מול שכונת עין הים.ינאי חיפה

איך אני קשור לעסק? אם אני מסתכל במבט מפוכח על עשרים שנים של מחקר ופיתוח של מיקרו-מעבדים, שבהם היו לי רעיונות רבים וטובים, שרובם לא היתרגמו לטרנזיסטורים של ממש במעבדים של ממש, (ואלו שכן, עשו זאת דווקא בסדרת מוצרים שלא שרדה), אז יתכן שהסיבה לכך שרוב רעיונותיי לא זכו למימוש קשורה בחלקה לא (רק) לשמרנות ולאינרציה של חברה גדולה כמו אינטל כפי שנטיתי לחשוב בזמנו, אלא גם לעובדה שזה היה תמיד איזה רעיון מאגד גלובלי שהדריך אותי, רעיון שגרר אותי להציע הצעות שהיו גדולות על הבעיה שבאו לפתור, כי מידתן נתפרה על פי ה"חזון הגדול".

אני מתכוון לשבת ולכתוב על כמה מהרעיונות האלו, בפרוטרוט. כי כמעט לא נשאר תיעוד שלהם. לא הצגתי את עבודתי בכנסים מדעיים רלוונטיים, כי קיוויתי שהם יזכו למימוש כזה או אחר ולכן לא ראוי לחשוף אותם (אבל עברו מספיק שנים והשתנו מספיק דברים כך שאין בעיה לכתוב עליהם היום). מצד שני, לא על הכל נכתבו פטנטים, כי האנשים הממונים על הקצאת המשאבים בנושא דווקא חשבו שאין הרבה סיכוי שהדברים ימומשו, ועדיף להגן בפטנטים על רעיונות שממומשים בפועל (אלא שכעבור כמה שנים אינטל שילמה כמה מאות מליוני דולרים על פטנטים שהייתה יכולה לרשום בעצמה שנים קודם, למשל מחברת transmeta) אז אתיישב בהזדמנות ואכתוב, אבל זה יהיה באנגלית – קהילת האנשים שיכולים להפיק תועלת משיעור היסטוריה כזה, ברובה לא דוברת שפת עבר.

אבל אני חושב שאני יכול לתת כמה דוגמאות גם לאנשים שלא בתחום, ובעברית.

הייתה הפעם ההיא שניסיתי להבין למה מעבדים כמו אלו של אינטל, המיועדים להריץ מגוון רחב של ישומים, צורכים פי 100-1000 יותר הספק לביצוע מטלות מסוימות לעומת מעבדים המיועדים לתחום יותר צר של ישומים, כמו למשל מעבדי אותות (DSP) או מעבדים גרפיים. אני חושב שהצלחתי למצוא מנגנון שיגשר על פער זה ביעילות אנרגטית – משהו שקראתי לו data ports. רעיון מצוין, שדרש "רק" דרך חדשה לכתוב תוכנה, יחד עם כמות נכבדה של חומרה, אבל היה יכול להניב שיפורי יעילות אדירים – בחלקי התכנית שיכלו להשתמש במנגנון הזה. העיקרון היה בעיקרון פשוט גאוני, רק שבדיעבד, לא היה לו שום סיכוי להיות מיושם, ומסיבות טובות. היום אני מבין את זה. זה היה כמו לשכנע את כל קהילת הקבלנים כאחד לעבור מהיום למחר לבניה בטכנולוגיה אחרת כלשהי, למשל כיפות בטון היצוקות על בלונים מתנפחים. משהו שאגב היה פעם "להיט", אי שם בשנות השישים – יש כמה מבנים כאלה בחוף דור.

או הרעיון לשלב עם המעבד הראשי עוד מעבד משני, בעל תכנון שונה, שיוכל לממש בתוכנה את החלק הדיגיטלי של כל שיטת תקשורת תחת השמש (זה לא היה softare defined radio). הייתה זו תקופה שאינטל חיפשה שווקים חדשים בתחום הרכיבים והמוצרים לתקשורת וקנתה חברות עם טכנולוגיה בתחום על ימין ועל שמאל, (וגם מכרה אותן בהפסד או סגרה אותן תוך זמן לא רב). באמת שחשבתי אז שאפשר למצוא את המכנה המשותף לרוב האלגוריתמים של שיטות התקשורת למיניהן, ולתכנן מעבד שיוכל לממש את כולן ואפילו ביעילות. חשבתי שטכנולוגית היצור המתקדמת של אינטל, והיכולת שלה לתכנן רכיבים בתדר מאד גבוה, יוכלו לאפשר לה לחדור לשוק ולהתחרות בעזרת מוצרים מבוססי תוכנה היכולים לכן להגיע לשוק מהר יותר ולהתאים את עצמם לסטנדרטים משתנים, במוצרים שהיו ברובם מבוססי חומרה יעודית. עוד חזון גדול, שבזמנו חשבתי שנפל בגלל "שמרנות" ובגלל הצורך בשימור האינטרסים של כל אותם צוותי תכנון שידעו לתכנן חומרה אבל לא היה להם מושג בתוכנה.

אז גם היה את זה. נכון. אבל העסק לא קרה בעיקר כי הפתרון שהצעתי (לא לבד…) היה אמנם כללי, והחזיק מים טכנולוגית, אבל עם השנים התברר ששרדו רק מספר מצומצם של שיטות תקשורת, ולאיש כבר לא היה חפץ בפתרון כללי.

יש לי עוד דוגמאות למכביר, אבל לא אלאה אותכם. אחד לאחד, תמיד "השכלתי" למצוא את העיקרון המנחה, את הסינתזה בין הדברים, את "הסטרוקטורה" שמתחת לדברים, כי זה מה שעניין אותי לעשות, כי ככה אני נוטה לחשוב. היום, אני כבר חושב אחרת.  היום אני מבין שדברים שונים יכולים וצריכים להתקיים במקביל, שפתרונות אחידים לכולם, כמו שיכוני הענק של שנות השישים והשבעים, הם פתרון רע. שאם לטכנולוגיה יש ערך, הערך הוא באפשרות לריבוי, למגוון, להתאמה אישית. הפכתי פוסט-מודרניסט, פוסט-סטרוקטורליסט, פוסט-כל-דבר-כמעט, פוסט ציוני אפילו, על פי כמה הגדרות עכשוויות של ציונות.

אני עלה נידף ברוח הזמן, מסתבר..

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s