גם הוא Dasein, סוג של


יש לו כמה מאפיינים של Dasein, לטלפון החכם.

Dasein, יצור אנוש על פי המינוח של היידגר, מאופיין בפתיחות שלו לעבר אפשרויות עתידיות. בניגוד לכלי כמו פטיש למשל, האדם הוא פשוט "כלי", משהו שיכול להיות דברים שונים. לא כל דבר, אבל גם לא דבר אחד ידוע מראש. והוא יכול להיות דברים שונים בזמנים שונים, אפילו דברים שונים (אשה, אם, מקצוע כזה או אחר, עיסוקים אחרים כאלה ואחרים, בת לאום כזה או אחר, בת דת כזו אחרת) ממש באותו הזמן.

כמובן שטווח האפשרויות הזה מוגבל, בעיקר על ידי העבר, והאופן שבו העבר ממקם את ה Dasein בהווה ופותח לפניו טווח כזה ולא אחר של אפשרויות עתידיות. נאמר באותו האופן שמספר המעבדים, תדר הפעולה שלהם וכמות הזיכרון העומד לרשותם מגבילים את אופק הישומים שטלפון חכם כזה או אחר יכול "להיות".

וגם העתיד של ה Dasein הזה, כמו של זה האנושי, תחום וסופי, ובין כל האפשרויות יש גם את זו שאין להימלט ממנה, המקנה משמעות לכל שאר האפשרויות. כמונו הוא מתקלקל, ונשבר, ומסיים את חייו. אצלנו, ה Dasein האנושיים, בניגוד אליו, הדור הבא לא תמיד מהווה שיפור משמעותי (ילדי דווקא כן…).

האפשרויות של ה Dasein הזה הן לא "להריץ" יישום של נגינת מוזיקה, אלא "להיות" נגן מוזיקה. "להריץ" זה סוג של אינטראקציה שמתאים יותר למחשבים, שולחניים כניידים. הטלפון החכם "הווה" את תפקודיו השונים. אבחנה דקה אבל משמעותית – כך הוא נחווה על ידי המשתמש, וזה מה שרלוונטי לענייננו.

ובזמן שהוא מנגן מוזיקה, הוא יכול גם לספור את צעדינו, וגם להזכיר לנו שעלינו להתקשר אל מישהו, וגם להראות לנו דברים כאלה ואחרים, וגם לנווט את מהלכנו במורד נחל זה או אולי אחר דווקא. הוא ה jack of all trades האולטימטיבי, ה Dasein של עולם הטכנולוגיה.

נכון שאין לטלפון החכם את יכולת הבחירה שהיא כן מאפיין של ה Dasein ההיידגריאני, אף כי להבנתי לא מאפיין עיקרי שלו. כי אצל היידגר רוב בני האדם לא באמת בוחרים אלא יותר זורמים עם הכלל, עם הרבים, עם מה שמקובל. הוא קורא לזה "נפילה". וזה לא לגנאי – זה באמת מעייף לקבל כל הזמן החלטות מודעות על כל דבר ועניין, עדיף לשמור את האנרגיה הנפשית להחלטות החשובות, ולעשות שם בחירה "אותנטית". אבל על זה כתבתי כבר ברשומה אחרת.

אז נכון שהמשתמש הוא זה שלכאורה מחליט בכל רגע נתון מהו אוסף הדברים שהטלפון החכם "יהיה". אבל הגבול של אותה אוטונומיה שיש לכאורה רק ל Dasein האנושי הולך ומטשטש. יישומים כמו google now שמציצים מעל לכתפך ומתנדבים להציע לך הצעות מעבירים אל המכשיר לא מעט קבלת החלטות.

וכשאתם נוהגים במכונית, משתמשים בתכנת נווט, ומצייתים ציות עיוור לקול הבוקע מהמכשיר, השולט לא רק על נהיגתכם, אלא גם על מה שאתם רואים בעולם (ראו איך waze נישט), אז מיהו בדיוק זה שמקבל את ההחלטות? אתם?

גם כאשר יישומים מעדכנים את עצמם בלי לקבל אישור (טוב, נתת בשלב מסוים אישור מקיף, אם להיות פורמליים, ויכולת לא לתת, בתיאוריה, אבל אז היית ממרר לעצמך את החיים…) ולפתע אותו יישום התעדכן, והטלפון שלך, בכובעו כאותו יישום, הוא כבר אחר. יש לו תכונות אחרות, מאפיינים אחרים והוא רכש כישורים חדשים, שלא היו לו קודם. האפשרויות האלו היו קיימות עבורו כבר קודם, עוד לפני שמישהו כתב את הקוד של העדכון של אותו יישום. בהורדת העדכון, ה Dasein בו אנו דנים, הטלפון החכם, עשה בחירה "נחרצת" במינוח ההיידגריאני, ופתח בפני עצמו אופקים חדשים.

ועוד בעניין האוטונומיה בקבלת ההחלטות: בדקו פעם את רשימת ההרשאות לשימוש במשאבים כאלה ואחרים של המערכת, שכל אחד מעשרות היישומים שיש לכם בטלפון ביקש, ואישרתם לו (רובכם באופן אוטומטי אני מניח, למי יש כוח באמת לבדוק…). האם הייתם אתם מסוגלים להקיש מתכונות היישום את  רשימת משאבי המערכת שהוא דורש? למשל, למה יישום של "פנס", ההופך את הטלפון לפנס על ידי הפעלת ה LED בגב המכשיר – למה בדיוק הוא צריך הרשאה להקליט קול? ובכן, כנראה שיש הרבה שאנחנו לא יודעים על כל מה שהישומים שאנו מתקינים באמת עושים, ויש הרבה דברים שקורים בלי שנידרש לקבל החלטה בכדי שהם יקרו.

מישהו פה לוקח החלטות שקובעות "מי" הוא יהיה, אותו ה Dasein אלקטרוני. וזה לא רק אתם. ועם הזמן, ככל שמורכבות הדברים תלך ותגדל, זה כבר יהיה פחות ופחות אתם. זה כבר לא יוכל להיות אתם, כי זה לא היה מהיר מספיק, ולכם יהיו דברים חשובים יותר לטרוח בהם. ככה זה.

אפילו העיצוב של טלפונים חכמים של היום, חושף יותר ויותר את הבלתי מוגדרות מראש, את האופק הפתוח של המכשירים האלה. נעלמו למעשה כל הכפתורים הקשיחים. נותר רק מסך המגע השחור, שכאשר ידלק, יהיה עליו אפשרות לכל ממשק עתידי שהוא, לאינטראקציה עם כל אחד מהפנים של ה Dasein הזה, העתידים האפשריים שלו. יש עדיין את האוזן, והפה והעין של המכשיר, אלא שהם מוסווים וכמעט ולא נראים, כי המכשיר ה Dasein הוא מעבר לכל אלה. הוא צריך אותם, אבל לא תמיד, והם רלוונטיים רק לחלק מהאפשרויות שלו. הוא רואה אותך (מצלמה קדמית), שומע אותך (מיקרופון) ומשמיע לך (ברמקול או באזניות) וכמובן מראה לך (על המסך), אבל כמו שהאדם הוא הרבה יותר מהחושים שלו, כך גם המכשיר.

וכמו המורה האנושי, גם לו יש עיניים בגב. הוא יכול להסתכל קדימה (אליך) ואחורה, אפילו בו זמנית. יש לו גם חלוקת קשב יותר טובה משלך, והוא מסוגל לטפל ביותר מטלות בו זמנית, חלקן אפילו לא פשוטות (ולא רלוונטי לעניינו שמטלות אלו נעזרות בחלקן בעיבוד ומשאבים של ה"ענן".)

חלק גדול מהדברים מעלה, נכונים גם למחשבים, בעצם לכל מכשיר שאפשר להריץ עליו תכנה במובן הרחב. הם קצת פחות נכונים ככל שהמחשב יותר גדול, יותר מרוחק, פחות נייד ופחות אישי. כי שם, המינוח הוא כאמור  "להריץ".  יש את הדוגמה הנגדית כמובן, של H.A.L, המחשב בעל הבינה המלאכותית באודיסאה בחלל 2001, שעונה על רוב הקריטריונים של להיות Dasein, אבל אנו עוד לא שם, וגם שם, היה לסטנלי קובריק צורך לספק לנו איקון חזותי, אותה כיפה אפורה שמאחוריה הסתתרה מן הסתם העדשה שדרכה המחשב ראה את פנים החללית, כדי לאפשר לנו לראות את המחשב הזה כ Dasein.

הטלפון החכם של היום, אותו לוח חלק, חסר אפיונים כמעט, אנונימי, זה שאנו לוטשים עיניים בפרצופו חלק גדול מהיום, זה שהופך להיות בן לוויה שממנו אנו לא נפרדים, הוא לא ready-to-hand כפי שהיידגר מכנה את כל אותם המכשירים שאנו משתמשים בהם בלי להיות מודעים כמעט לקיומם (למשל ידית הדלת, או המקש שעליו הקשתי את האות ד' עכשיו) והוא גם לא present-at-hand כפי שהיידגר מכנה מכשירים שאנו שמים לב לקיומם כאשר משהו השתבש במהלך הדברים התקין. אנחנו מאד מודעים לקיום המכשיר הזה, ויחסנו אליו מתאפיין במה שהיידגר מכנה  mit-sein, להיות עם, עם אחרים, וספציפית – עם ה"אחר" הזה.

פילוסופים של הטכנולוגיה כבר מכנים את הטכנולוגיה בכלל כ"אַחֵרות", ו Galit Wellner, במאמר שאותו אני קורא כעת, מתארת את מסך הטלפון החכם כ"מעין פנים" ועושה ניתוח על פי Levinas של ה"קריאה" שפנים אלה מפנות אלינו. יתכן שאני טוען טענות קצת יותר רדיקליות מהם, אבל להבהיר – אני לא טוען שלטלפון החכם יש מאפיינים אנושיים. אני רק טוען שלמה שהיידגר תיאר כ Dasein אפשר למפות גם מכשירים (שכמותם הוא לא היה מסוגל לדמיין ), וגם (אבל זה עניין לרשומה אחרת) יצורים חושבים לא אנושיים.

ובניגוד לקטגוריות של מכשירים המתווכים על ידי היד, כמו אלו שהיידגר מתאר, או על ידי ה"פנים" של המכשיר, המסך שלו, הטלפון החכם, על מסך המגע שלו הוא מכשיר המחבר את הפנים עם היד. הוא לא מש מידנו, פנינו כמעט תמיד מופנים אליו, ואצבעותינו מתוות מחוות עליו, מדברות אתו בשפת סימנים מוסכמת.

ועוד לא דיברנו על אלו שהאזניות של הטלפון לא משות מאוזניהם, ובכך ממזגות שלושה מחמשת החושים של שני היישים, משלימות בכך את האיחוד הזה בין ה Dasein האנושי לזה האלקטרוני. ואולי האיחוד הזה הוא בעצם ה Dasein של ימינו. Dasein סייבורגי.

היידגר היה שונא את זה.

הערה לסיום: כתבתי שלטלפון יש רק חלק מהמאפיינים של dasein. חסר לו מאפיין אחד – ה Being  שלו לא מעסיק אותו. מצד שני, היידגר מתחיל את "היות וזמן" בביקורת נוקבת על כל המחשבה המערבית עד אליו על שלא התייחסה לסוגיית ההיות. אז כל האנושות עד היידגר לא היו  dasein? גם אם אני מסתכל סביבי, אני לא רואה המון אנשים שנושא ה"היות" שלהם באמת מעסיק אותם. אלא אם הם קוראים היידגר, וגם אז, זה רק כאשר הם קוראים אותו בפועל. כל הקריטריון הזה נועד לדעתי רק להבדיל בין בני אדם לשאר בעלי החיים, שהם, עד כמה שאנחנו יודעים, לא "עוסקים בהיות שלהם".  ההבדל הזה הוא לקונה של היידגר, לדעתי.

עוד לדעתי: חתולים עסוקים בהיות שלהם רוב שעות הערות שלהם, ואם מישהו יכול להוכיח את ההפך, שיקום.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “גם הוא Dasein, סוג של

  1. פינגבק: החיים בלי | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s