2X


לפני כמה ימים נסעתי לירושלים לראות את בני הלומד שם, חזיון נפרץ פחות אפילו מהשלג שם. וגם בתקווה להצליח סוף סוף לטפס על מיצב ה Big Bamboo אשר בגן הפסלים של מוזיאון ישראל, מיצב שכבר ראיתי עותק שלו בעבר ברומא, אך שם, רוחות מנעו ממני לעלות עליו וראיתי גם כאן בעבר ושוב לא יכולתי לעלות עליו (גשם). DSC07947

ובאותה הזדמנות, נפגשתי (בעולם הפיזי!) עם אחת הקוראות (יש גם קוראים, אבל פחות. אני חושב שגברים בכלל קוראים פחות,) של הבלוג. פרצתי את גבולות העולם הווירטואלי, משהו שלא קורה לי מספיק.

וקיבלתי ממנה שי: ספר שכתבה: "על אחת כמה וכמה", ספר העוסק בכפילים (זמין לקריאה ברשות המחברת כאן). בספר זה, אלו כפילים שמופיעים יום אחד בחייה של משפחה אחת, כפילים של כל בני המשפחה הזהים להם במראה ובזיכרונות. אבל מרגע הופעתם, תודעתם מתחילה להתפצל זה מזה – הם פשוט חווים דברים שונים. עם הזמן גם מראם מתחיל להשתנות, גם הוא עקב הנסיבות השונות. עקב מה שנקרא ה"קונטינגנטיות". ויש גם חלק שני לספר, סדרת אפוריזמים מרתקת של סוגיות הכפילות, בכוכב לכת אחר, הדומה לשלנו בפרטיו, אבל שם מופיעים כפילים.

הכפילים בספר קצת מזכירים את הילדים שלנו. כשהם קטנים, עולם ההתנסויות שלהם מוכל בשלנו, והגנים שלהם כולם שלנו, פרט למוטציות שרובן שוליות. עם הזמן, הם צוברים חוויות ששונות מאלו שלנו ואט אט מידת החפיפה בינינו הולכת וקטנה, במיוחד אחרי שהם עוזבים את הבית. הדמיון הפיזי דווקא גדל כלל שהם מתבגרים, אבל גם אנחנו לא נשארים במקום, ולכן  אם יש דמיון פיזי, הוא לאיך שנראינו, לא לאיך שאנו נראים כעת.

אבל סוג הכפילות בספר, לא פותר את בעייתי שהיא: איך לעזאזל להיות במספר מקומות באותו זמן. כבר קיטרתי על זה פעם פה.

לוח השנה שלי (אני משתמש בזה של גוגל כדי לנהל את חיי) מלא וגדוש באירועים חופפים שבכולם הייתי רוצה להיות, (סקרנות כפייתית?) אבל כשמגיע הזמן אני נאלץ בכאב לב לבחור באחד מהם.

אם היה לי כפיל כמו זה המתואר בספר, הנראה בדיוק כמוני, זה לא היה פותר את בעייתי – לא הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית – פשוט כי אנשים היו  שמים לב שיש שניים ממני (אבל אולי, אם זה היה מקובל, אז לא נורא, כי להיפגש עם כל אחד מאיתנו היה אותו דבר.)

בספר, אחד מהשניים תמיד מסתתר בבית, עד שהם עוברים לערים נפרדות. חוץ מזה, הכפילים בספר חולקים זה עם זה את חוויותיהם רק בעל פה. הכפיל שהייתי רוצה שיהיה לי, הייתי רוצה שחוויותיו יהיו חוויותיי, זיכרונותיו יהיו זיכרונותי, הנאותיו יהיו הנאותי, ובצורה בלתי אמצעית, ללא השהיה, מיד. לבטח לא באמצעות ערוץ שידור כה חלקי ופגום כמו שפה.

אז הכפיל האידאלי מבחינתי חולק אתי (ואני איתו) את התנסויותיו מיד ובאופן מלא. שניינו חווים בו זמנית את אותם הדברים, שהם תוצאת סכום הדברים (השונים) שאנחנו נחשפים אליהם.

חוץ מזה, הכפיל שלו  לא צריך שיראה כמוני. למעשה, עדיף שיהיה שונה ממני, גם במראהו, ככל האפשר, כדי שאוכל דרכו להתנסות בדברים שלא הייתי יכול להתנסות בהם בעצמי. כפיל אידאלי עדיף שיהיה אחר, ואין אחרות יותר אחרת מבת המין השני – כנראה שהייתי מעדיף שהכפיל שלי יהיה אשה. עדיף בגיל הפוריות, כי הריון ולידה (כן, כולל הכאבים) היא משהו שאין לי סיכוי לחוות, לא משנה עד כמה אגדוש את לוח השנה שלי.

אבל מצד שני, אם אני והכפילה שלי חווים את אותם הדברים, כל הזמן, מה יישאר מהאחֵרוּת לה אני שואף? יישאר המראה החיצוני השונה, המין השונה, אולי צבע העור, הגיל, אבל "בפנוכו" נתחיל להתעניין באותם הדברים, ולרצות לעשות את אותם הדברים, וכך עולמנו יתחיל להצטמצם אט אט לזה של אדם אחד.

אז אולי הפתרון הוא לא להישאר עם כפיל קבוע. אולי צריך מין משרד שידוכי כפילים, שבו אנשים יבחרו לעצמם מישהי/ו שהיו רוצים לשתף אתו תודעה, יתחברו אליו בקשר תודעה דו-כיווני ושיתופי מלא, ויישארו אתה/ו כל זמן שהם מרגישים שהם עדיין מספיק שונים. כשהם יתחילו לחשוב אותו דבר, כמו איזה זוג נשוי אחרי 30 שנה (מה שעוד לא קרה במקרה שלי, אני חושב, אחרי יותר מ 30 שנה…) אז הם יפרדו יפה, כשכל אחד לוקח אתו 2X זכרונות וחוויות, ואו שישארו לבד, או שישתדכו תודעתית למישהו אחר/ת.

אני מודה שלא חשבתי על הדברים באותה מידה של יסודיות כמו המחברת של הספר מעלה, אבל הנה כמה דברים: הכפיל שלי, השונה ממני הן במראהו והן במאפיינים אחרים, יהיה מן הסתם אוטונומי לגמרי, וטוב שכך. לא אוכל מן הסתם לשגר אותו למקומות שבהם הייתי רוצה להיות, אבל אם הוא אדם מעניין, גם הדברים בהם יתנסה יהיו כנראה מסוג הדברים שעליהם אולי לא הייתי חושב.

אבל אם היינו רוצים שנינו להיות באותו מקום, היינו יכולים לשלוח רק אחד, והשני היה הולך למקום אחר באותו הזמן. בעצם, גם בזמנים אחרים. נאמר שחשקה נפש שנינו בהופעה של עידן רייכל; יכולים היינו ללכת להופעות שונות, כי כל הופעה חיה היא שונה קצת, אבל כנראה שלא היינו עושים זאת, כמו שרוב האנשים היו מסתפקים בהופעה אחת, אלא אם הם אוהדים שרופים, כמו מישהו שעבדתי אתו פעם שהולך לכל הופעה של מטאליקה – בעולם!  כי החוויה שלי אם הייתי הולך נאמר להופעה של עידן רייכל לא הייתה שונה במאום לו הכפילה שלי הייתה זו שהולכת להופעה ולא אני.

אפשר לשאול – למה הייתה רוצה רק כפיל אחד? למה לא שניים? עשרה? כל האנושות? רק יצורי אנוש באים בחשבון? אני מת מסקרנות לדעת לעתים מה עובר בראש של חתול למשל. או נשר, או דולפין.

אז ככה – גם שניים זה לא פשוט. כי אם כל אחד מהשניים מכיל את תודעתו שלו יחד עם תודעת האחר, מי הוא באמת? מה הזהות שלו?  אולי הכפיל האידאלי הוא זה שהייתי יכול לסנן, ולחלוק אתו רק מה שמתאים לי. אבל עם כפיל שכזה, הייתי שוב כלוא באוסף הדברים שעברי היה גורם לי לחשוב שמתאימים לי, ולא הייתי מצליח לפרוץ את מה שהיידגר (כן, גם כאן) מכנה ה"מושלכות" שלי – האופן בו עברי משליך אותי להווה וחושף בפני אפשרויות עתידיות כאלה אך לא אחרות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s