על האפשרות לשינוי


כבר מובן מאליו שהמובן מאליו לא מובן מאליו.

מובן מאליו שהדברים שאנו "יודעים" משקפים "כוח", או בניסוח אחר, ידע = כוח. שהדרך לשמר כוח (של ההגמוניה, אלא מי?) היא לשלוט ביצור הידע. ידע במובן הרחב, במובן של המובן מאליו, כמו למשל מה ההגדרה של נורמלי, מי שפוי ומי לא, מי פושע ומי לא, למי מגיע ולמי לא, מהו "גבר" ומהי "אשה", מה קרה בעבר, ומה גרם למה – כל דבר בעצם.

לואיס קרול אמר את זה קודם, לפני 150 שנה, ב"עליזה בארץ הפלאות":

"כשאני משתמש במילה", אומר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה — לא פחות ולא יותר".

"השאלה היא", אומרת אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים".

"השאלה היא", משיב המפטי דמפטי, "מי כאן האדון — זה הכל".

יש כמה הוגים בני המאה העשרים שרציתי להשוות בהקשר זה, הוגים שיש דמיון רב בהגותם, אבל על ההבדלים בהגותם לא מצאתי הסבר מניח את הדעת בפשטותו (/ פשטנותו) ולכן הסיכום הזה, שיש אולי מי שימצא בו תועלת. יתכן אפילו שפרסומו כאן יביא הערות ותיקונים שיעשירו אותו (אולי…).

חשבתי שאפשר אולי להאיר חלק מההבדלים דרך האפשרות לשינוי הקיימת או נעדרת בהגות זו. למה דווקא פן זה? כי הבדיקה הזו נעשית במסגרת זה שהייתי אמור להנחות את פגישת קבוצת הקריאה שלנו (זו של תיאוריות הקשורות לאמנות) על "אוריינטליזם" מבית מדרשו של אדוארד סעיד, וההוגים מטה הם אלו שעליהם הוא מתבסס.

נתחיל מאנטוניו גראמשי, הבלשן המרכסיסטי האיטלקי שכתב בשנות השלושים של המאה העשרים ב"מחברות מבית הכלא" (שבו ישב) על מושג ה"הגמוניה" שאותו טען במשמעות חדשה. הוא ראה את הידע כמשהו ש"אינטלקטואלים" (במובן הרחב ביותר) יוצרים, כך שיעצב את השקפת העולם של השולטים, אך גם של הנשלטים, בשיתוף פעולה עם בעלי הכוח (ההגמוניה) ובאופן הפועל לשימור כוחה של ההגמוניה – על ידי "קבלה מרצון" של הרעיונות השולטים  – כמובנים מאליהם. המפתח לשליטה הוא הפנמה ספונטנית של הרעיונות. אפשר להגיד שאצל גראמשי, הכוח מגיע מלמעלה, אבל מופץ דרך הידע למטה, דרך מוסדות חברתיים. לא בכפיה, אלא דרך יצירת מובן מאליו. אצל גראמשי, בניגוד למרכס, מבנה העל לא יושב פסיבי מעל הבסיס החומרי/כלכלי, אלא גם שותף ביצור הבסיס הזה ושימורו. יש יחסי גומלין וקשר מעגלי בין הבסיס למבנה העל.

אצל מישל פוקו, הצרפתי,  האנטי-מרכסיסט, בשנות השבעים והלאה, הידע/כוח כבר לא מופעל מלמעלה, אלא מובנה מלכתחילה בתוך החברה, בתוך כל היחסים החברתיים, ביחסים בין אדם לחברו, בתוך מה שהמרכסיסטים קראו "מבנה העל", בתוך מה שפוקו כינה אפיסטמה – מה שאנחנו "יודעים". לא הרבנות הראשית היא שכופה על האזרחים לקצץ לבניהם באלימות חלק מהפין, האזרחים עושים זאת בעצמם, מפעילים את האלימות הזו על צאצאיהם חסרי הישע (כן, גם אני) גם כאשר אין בגופם אף לא עצם דתית אחת. למה? כי "ככה עושים". אין דוגמה יותר טובה בעיני מזו להפעלת הכוח מלמטה על פי פוקו.

אצל פוקו, הכוח אינו מוצר של השלטונות, או של אינטלקטואלים העובדים בשרות האינטרסים שלהם ומייצרים "מובן מאליו" המונחל להמונים. אצל פוקו, ההמונים כבר כוננו על אותו ידע "מובן מאליו" ונשאלת השאלה – אם כולנו כבר מכוננים על ידי אותו הידע מלכתחילה, איך "נצא מזה"? איך אפשר לשנות את המצב הקיים?

אצל גראמשי התשובה ברורה – המתנגדים להגמוניה יכולים וצריכים לייצר ידע משלהם, כמו למשל – לכתוב היסטוריה איטלקית אלטרנטיבית. השאלה שלא ברורה לי אצלו היא איך הופכים ידע אלטרנטיבי זה לנחלת הכלל, איך ידע זה הופך ל"מובן מאליו" כאשר כל המוסדות החברתיים, למשל בתי הספר, מוסדות הדת, אמצעי התקשורת, כולם פועלים בשרות ההגמוניה ופועלים להפצת גרסת הידע שמשמרת את ההגמוניה. אולי הרשתות החברתיות הן התשובה שגראמשי לא יכול היה לדמיין אפילו.

אצל פוקו, הדברים הרבה יותר עמומים, ואולי גם הרבה יותר קרובים למציאות. אופציית השינוי נראית על פי גישתו הרבה פחות אפשרית, כי אם הכוח פועל מכל מקום לכל מקום, ואין לו ווקטור מובן עיקרי בעל גודל וכיוון, אי אפשר למעשה להפעיל כוח נגדי. ויש פה מעגל סגור – הכוח מפקח על  אופן יצור הידע בסוגי השיח השונים, והידע הזה בתורו משמר את הכוח ומצב העניינים הקיים.

אבל מצד שני, שינויים כן קורים, למשל המהפכה האיסלאמית באירן שפוקו היה מתומכיה הנלהבים, (ואף ליווה את חומייני מצרפת חזרה לאירן). המהפכה באירן הייתה בפרוש מהפכה מלמטה, ותוך שבועות, כבר לא היה מובן מאליו שנשים יכולות לצאת לרחוב בלי להסתיר את שערן. אולי יש במודל הפוקויאני, אפשרות של הצטברות של יותר "כוח" בחלקים מסויימים של החברה מאשר באחרים, וחוסר האיזון הזה מביא ליצירת שיווי משקל מחודש שבו כל כוח מאוזן על ידי כוח נגדי ("התנגדות") השווה לו ומנוגד בכוונו.

כדי לסבך את העניינים עוד קצת, רציתי לזרוק לתוך הקלחת את מושג "לימודי התרבות" כפי שנטבע על ידי אנשים כמו ריימונד ווליאמס ואחרים באוניברסיטת בירמינגהם. המושג שלהם ל"תרבות" חופף להבנתי במידה רבה למה שאני מכנה "מובן מאליו", וכמובן מאליו משקף וגם משמר יחסי כוח. לעומת גראמשי למשל, שאצלו יחסי הכוח בעיקר מעמדיים, בין הפועלים והשולטים באמצעי היצור, או אצל סעיד שאצלו זה בין "האוריינט" (המדומיין) וה"המערב" (המדומיין גם הוא). אצלם זה גם בין עולם ראשון לשלישי, בין גברים לנשים, בין "מוכפפים" ל"מכפיפים", בין מיעוט לרוב. הם חוקרים את ההקשר ההיסטורי, המעמדי, המגדרי והלאומי שבו נוצר השיח בין הצדדים.

אלא שהפלורליזם הרדיקלי של "לימודי התרבות", נטען, עשוי להוביל לשימור הסטטוס קוו הפוליטי, כי הוא לא מציב קריטריונים "אוניברסליים" לשינוי.

אולי הבעיה בעצם שאני מחפש את האפשרות לשינוי, יתכן שזה מראה שאני עדיין נטוע בהשקפת עולם מודרניסטית, הרואה את העולם כמתקדם (בהכרח) לכוון טוב יותר, שלהיסטוריה "יש תכלית", ו"עורמת התבונה" מכוונת את האדם לשפר את מצבו. שכל שינוי הוא לטובה בטווח הארוך. זו תפיסת עולם המכונה "טלאולוגית" שהשיח הפוסט-קולוניאלי רואה כצורת חשיבה מערבית הנכפית על העולם הלא מערבי – מעצם זה שההיסטוריה שלו נכתבת במערב, על ידי כותבים מערביים או מתמערבים.

אולי צורת החשיבה הזו, היא דוגמה טובה ל"מובן מאליו" המדריך את חשיבתי/נו באופנים העמוקים ביותר.

ואיפה היידגר בכל זה? איך קשורים הרעיונות מעלה להגותו? (האם הם קשורים זו לא שאלה בכלל)

ספרו "היות וזמן" פורסם ב 1927, אפילו לפני מחברות הכלא של גראמשי (1929-1935) ויש לי ספק אם הספר היה בספריית בית הכלא שבו ישב גראמשי. אבל יש בספר הזה את הבסיס לכל צורת החשיבה שתיארתי מעלה. כי אצל היידגר הכל "כבר". ההבנה שלנו של העולם היא כולה "כבר"  מתוך זה שאנחנו "כבר" בתוך העניינים, בתוך "העולם", ואנחנו "כבר" לא לבד בעולם, אלא כבר מוקפים באנשים וכֵלים בהקשרים כאלה ואחרים. ולא קשה לראות איך מפה נובעים הרעיונות על כוח וידע. כי אנחנו כבר ב"מצב"  – כזה שעברנו השליך אותנו לתוכו (שכולל כמובן את החברה שבה גדלנו והאופן שבו גדלנו בה) ולאור המקום שממנו באנו, אנו רואים את "העתיד", בעצם את האפשרויות העומדות לפנינו מכאן והלאה, כך ולא אחרת. לשון אחרת – אנחנו מכוננים על ידי המובן מאליו שלנו, שהוא לא פרטי שלנו אלא common sense, "חוש משותף" בתרגום צולע. אבל הוא לא כובל אותנו לחלוטין. יש לנו אפשרות "לזרום" או שיש לנו אפשרות לפעול בנחרצות ולבחור את האופציה היותר אותנטית מאלו שהחברה בה אנו חיים (הגמוניה) ומתוך זה – מה ש"ידוע" לנו, פתחו לפנינו.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “על האפשרות לשינוי

  1. פוסט נהדר! ובעקבותיו קראתי גם את הרשימה על "שובר שורות" (בזמנו טרם צפיתי בסדרה המצוינת הזו) והיא מדהימה! ובאשר למובן מאליו, אני רוצה להביא רשימת מושגים חלקית, שהם מובנים מעליהם בשיח הציבורי, ואשר אני מנסה בכול כוחי לבעוט במובנות מאליה זו:
    צבא, מלחמה, ביטחון, סכנה, דמוקרטיה, נישואים, בית ספר, מדינה, דמוקרטיה, חרות, זכות, בחירות, כסף, זמן, עבודה. זו, כאמור, רשימה חלקית מאוד, אבל דיה להרבה מאוד פוסטים מצדך. הפוסטים שלך נפלאים!
    ובאשר לידע אלטרנטיבי שהצליח להשתרש בחברה, שוב, רשימה חלקית: פמיניזם, זכויות אזרח, נַכְּבָּה, טבעונות, קיימות, שיתוף חברתי. עוד רבה הדרך, אבל יש הצלחות. וגם כשלונות רבים. האם העולם משתפר? כאן אני יותר סקפטית ממך. צריך לבדוק זאת מתוך העולם העני ולא מתוך העולם העשיר. עוני, רעב, מחלות זיהום אקולוגי וקפיוליזם דורסני עומדים מצד אחד ומהצד השני, פוחתות המלחמות בעולם (אך לא במחוזותינו) ויש התחלות של תיקון. יש לשאול את הדבורים הנעלמות מן העולם ונוטלות איתן את הפריון אם העולם משתפר אם לאו. לך אל הדבורה, עצל, ראה דרכיה וחכם:

    הסרטון הזה אינו מציג את עולמן הקסום של הדבורים, וגם חוטא לאחת הסיבות העיקריות להיעלמות הדבורים והיא הדבוראות עצמה. הדבוראים, מתוך תאוות בצע, פוגעים בתהליך הטבעי של הדבורים, הורגים את המלכות ומייצרים מלכות אלטרנטיביות מתוך העמלות. כך הם מרוויחים יותר דבש, אבל הורסים את הגנטיקה של הדבורים. זה מתקשר, כמובן, לרשימת המושגים המובנים מאליהם שהצגתי למעלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s