השלטונות


ביום שישי האחרון, ה-26.12, התקיימה במסגרת הסמינר: פילוסופיה ואלימות, הרצאתו של פרופ' עדי אופיר:"אלימות והתגלות" (תקציר בסוף הרשומה)

החלק היותר מעניין של הסמינר, היה בסופו, שבו כנהוג בסמינר, המרצה החליף דעות בעיקר עם חבריו (אני כבר לא טורח לנסות ולשתף שם). שם התבהרה לי השאלה, שאולי התכוון המרצה שנבין מתוך דבריו בעצמו (או אולי מספרו העוסק בנושא). וזו השאלה: מה עושים מול משטר אלים? כיצד נוהגים?

נקודה משמעותית בעיצוב המשטר המודרני, על פי המרצה הוא הנקודה בה הפסקנו לייחס אסונות לאלים/אלוהים. זו הנקודה בה אולי לקחנו את גורלנו בידנו, שבו החילון והמודרנה החלו יחד. בנקודה זו ואילך, מקור האלימות והסמכות הפך להיות המדינה, והיא גם זו המחוללת את האסונות המתרחשים על ראשנו, שרק מיעוטם הוא משל הטבע, וגם אלו שמשל הטבע,  נזקם יכול להיות קטן בהרבה, אם המדינה הייתה עושה את שלה – למשל נזקי הוריקן קתרינה בניו-אורליאנס.

אז זאת השאלה שאני שואל: האם אי אפשר לעבור לשלב הבא? לא להתייחס יותר למדינה בכוח אלוהי שאין לנו שליטה במעשה ידיו, שמחולל עלינו אסונות? האם ללכת להצביע במועד שמתאים לאיל הימורים אמריקאי אחד הוא דרך אפקטיבית לשלוט בגורלנו? האם אין זו פשוט משת"פיות עם השיטה?

האם התנהלות זו בכלל מוסרית? במה היא שונה בכלל מהתנהלות ועד היהודים של גטו טרזין מול הגרמנים? ראיתי רק חלק קטן מהראיון שערך קלוד לנצמן עם יעקוב מורמלשטיין, "זקן היהודים" השלישי והאחרון של טרזין (שם הייתה משפחת אמי) וקראתי את "אדלשטיין נגד הזמן" של רות בונדי, על זקן היהודים הראשון של הגטו (שנרצח ב 1944) ואני לא יודע מה לחשוב עליהם. לבטח שאני לא מצליח לגנות אותם באופן קטגורי. ממש לא.טרזין 1-001

אחרי הסמינר הלכתי עם בטן מלאה (בחומוס/פול משל  "בית לחם" מרחוב פלורנטין) לראות בסינמטק את הסרט התיעודי "רגינה", על רגינה יונאס, האשה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית, בברלין של שנות העשרים. אשה שקהילה יהודית אחת אפילו הסכימה להעסיק אותה כרבה, אחרי שכל הרבנים הגברים "נשלחו מזרחה". דמות מרשימה מאד, שרק צילום אחד ויחיד נשאר ממנה, אבל הייתה כנראה אשת רוח משכמה ומעלה, שגם היא כמו אנשי רוח יהודים רבים, משכמם ומעלה גם הם, נרצחו.  אבל לפני שנשלחה לאושוויץ, במשך שנתיים היא סיפקה סעד רוחני בגטו טרזין, יחד עם ויקטור פראנקל, שמסתבר שגם הוא היה בעיקר בטרזין, אף שמספרו "האדם מחפש משמעות" זוכרים בעיקר את שהותו באושוויץ. (בויקיפדיה כתוב: במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש שנים.)

יחד עם פראנקל, רגינה יונס פעלה בעיקר בכדי לשכך את ההלם הראשוני של המגיעים החדשים לגטו ולמנוע התאבדויות. רבים מהמגיעים לגטו היו אנשים מבוגרים, שכן הגטו יועד בתחילה לזקני היהודים של גרמניה ואוסטריה, ואלו קנו בכל רכושם מקום במה שהם חשבו שהוא בית אבות מהודר בעיירת מרפא שיועדה ליהודים וכשהגיעו אל טרזין וראו לאן נפלו, התאבדו בהמוניהם. המסר של פראנקל ויונאס היה שעצם ההישרדות היא צורת ההתנגדות האפקטיבית ביותר, ומצבו הנפשי של האדם מהווה מרכיב משמעותי ביכולת ההישרדות שלו מול משטר עוין. (כתבתי כאן על ה"אטיטיוד" של סבא שלי שם, שבזכותו הם כנראה שרדו).

אז התאבדות היא לא הפתרון. הישרדות היא מנגנון התנגדות אחד לשלטון אלים (וכל שלטון אלים) ודכאני. הגירה או בריחה היא פתרון אחר – בעולם אידאלי אנו יכולים לבחור את השלטון המתאים להשקפתנו על ידי הגירה (ספרו את זה לפליטים הכלואים ללא משפט בכלא סהרונים או ליהודים הנודדים  מנמל לנמל בזמן מלחמת העולם השנייה על האוניה סנט לואיס). התנגדות מבפנים, מחאה גם הם דרכים לגיטימיות. לגבי האפקטיביות שלהן, השאלה היא מה אתה רוצה להשיג. להחליף את השלטון? למה? זה באמת ישנה משהו? לא.

אם יוצאים מהנחה שהשלטון לא יעלם, אז השאלה הופכת להיות: איך חיים עם השלטון?

חיים ליד? אולי פשוט צריך לטמון את הראש בחול, לעשות מעשים טובים פה ושם כדי להרגיע את המצפון ולדקלם לעצמך אחת ביום שאתה לא שותף, שהעוולות האלה שהמדינה מחוללת, הילדים בני החמש האלה שהיא הורגת, הם לא באשמתך. שזה שלא לקחת את הרגליים ונסעת מכאן (כמו שעדי אופיר כבר עשה) לא היה משנה את הדברים. שהמחסומים, והמעצרים, והסיכולים הלא ממוקדים וגזל הקרקעות, והניצול, והדיכוי וההרג ימשיכו אם תישאר ואם תלך, אם תשתף פעולה עם השיטה ואם לא, אם תפעל חברתית או שתסתתר לפני הטלויזיה ותסמס ל"כוכב הבא".

יאוש? כן. או שזו פשוט שיטת ההתנגדות היחידה.

זה תקציר ההרצאה של עדי אופיר: 

על פי הדיווח במקרא, אלוהים, ריבונו של עולם, נהג להתגלות ליחידי סגולה בקול ובמראה וחיזיון, אבל להמונים הוא התגלה בעיקר באמצעות הנס והאסון. כמעט תמיד היתה התגלותו להמונים כרוכה בשינוי סדרי עולם, כמעט תמיד הביאה התערבותו גאולה לנבחרים וחורבן לאחרים. בעולם המקראי אלימות האל היתה חותם שלטונו ואחת מצורות ההופעה הבולטות שלו. האם אלימות – זאת שמתפרצת וזאת שמרחפת ומאיימת להתפרץ – איננה צורת ההתגלות המובהקת של השלטון גם במדינת הלאום המודרנית? עד כמה שונה השלטון המודרני מדגמי השלטון האלוהי המתוארים במקרא? מהו בעצם שלטון בלי מופעי האלימות שלו, מה מקיים אותו בין מופע אחד של אלימות למשנהו, והאם האמונה בקיומו בין מופע למופע רציונלית יותר מן האמונה באלוהים? והאם השלטון הוא באמת המקור לאלימות שמבעדה הוא מופיע או שמא האלימות היא זו שאחראית לעצם קיומו של המערך הזה המכונה שלטון? האם אין טעם לחשוב שהאלימות שבה מתגלה השלטון היא גם זאת שממציאה ומקיימת אותו?

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “השלטונות

  1. אני כנראה לא העפלתי לעומקים האינטלקטואלים הדרושים כדי להגיע לניהיליזם מהסוג הזה. בעיניי, שלטון איננו אלוהים, ולציבור יש אפשרות (גם אם מוגבלת) להשפיע על הרכבו. העובדה שזה נורא באופנה להגיד עכשיו את ההפך לא משכנעת אותי. כל משחקי ההחרמה וההענשה שחביבים אצלנו כל כך הם (לדעתי!!) בלבול מוח. לא ההליכה לקלפי במועד שנקבע היא הסממן להתייחסותנו לשלטון כאילו היה כוח אלוהי, אלא דווקא ההימנעות ממנה תוך כדי יללות על כך ש"בין כך ובין כך זה לא בידינו". אם זו האחרונה איננה התייחסות לשלטון כאל "כוח עליון", אני לא יודעת מה כן.

    אשר להשוואה ההזויה עם ועד היהודים בגטו – יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על זה שאני לא יודעת ממה להתחיל. אז אני אוותר על זה.

    • ואם ההליכה לקלפי היא רק סם הרגעה, שעם הזמן צריך לספק אותו לאזרחים בתכיפות גדלה והולכת?
      ואם הרצוג יקים קואליציה עם לפיד, כחלון וליברמן (בלי זועבים כמובן) ישתנה פה משהו? לא.
      ולגבי ההשוואה – ממרחק הזמן, יחסנו לאופן הפעולה הראוי בגטו השתנה, נחשב מחדש. מציע לחשוב מחדש את התנהלותנו האישית ביחס לשלטון, לאל, למדינה, לכל סמכות
      קשה, אני יודע. אולי מטרה מינכנהאוסית. אולי זה דורש להרים את עצמנו בתנוכי אוזנינו. לא יודע.

      • לא רואה מה מרגיע בהליכה לקלפי. להפך.

        כל יום צצה תיאוריית קונספירציה חדשה על הבחירות: יש האומרים שהמלחמה נועדה לאפשר למנהיגים לנצח בבחירות הבאות. יש האומרים שהבחירות נועדו לטשטש את הנזקים הכלכליים של המלחמה. עכשיו זה פתאום סם הרגעה. מה שמדהים בעיניי הוא האופן שבו ההמונים מוכנים לבלוע לתיאבון כל תיאוריית קונספירציה, בלי להרגיש אפילו שכל אחת מהן סותרת את כל קודמותיה (שבהן האמינו בחפץ לב רק לפני כמה חודשים או שבועות).

        אם אתה ורבים כמותך יצליחו לשכנע את האנשים לא ללכת להצביע, יש להניח שהרצוג ייאלץ להרכיב קואליציה איומה שלא תהיה הרבה יותר טובה מקודמותיה, וזה עוד בהנחה שהוא זה שיוכל בכלל להרכיב אותה. שותפה טבעית יותר שלו יכולה להיות מרץ, אבל היות שהדבר היחידי שמרץ עושה זה להכריז עם מי היא לא תסכים לשבת, אין כאן הרבה על מה לדבר. הדרך למנוע קואליציות גרועות כאלה היא שמונים ומעלה אחוזי הצבעה, ולא ההפך מזה.

        לגבי ההשוואה, נתחיל מזה שבגטו, מי שלא הסכים לשתף פעולה חטף כדור בראש על המקום, וזה עוד במקרה הטוב. לאמור, מותר להשוות, בכיף, תשווה, רק כדאי שיהיה איזה איזון בין שני חלקי המשוואה. זו רק ההתחלה, אפשר להמשיך עוד, אבל לא בא לי. מה שכן, אני מסכימה במידה רבה עם המגיב דורון מיינרט שלהלן.

  2. המדינה היא אכן ארגון אלים. אך המציאות בהיעדר מדינה אלימה פי כמה. החיים במדינה קשים. החיים בהעדר מדינה בלתי אפשריים. להיות אזרח מוסרי במדינה זה מסובך. להיות אדם מוסרי בהעדר מדינה זה בלתי אפשרי. עדי אופיר והדומים לו מבקרים בצדק את המדינה אך האלטרנטיבה שהם מציגים מופרכת. מבט קצר על סוריה יבהיר במה מדובר. כשהורסים מדינה יודעים מה ייחדל מלהיות אבל לא יודעים מה יצמח במקומה. בטוח שתהיה תקופה של סבל והרס ואימה. אחריה במקרה הטוב והנדיר תצמח מדינה טובה יותר. במקרה אחר אנרכיה ואדם לאדם זאב ובמקרה הנפוץ מדינה דומה או גרועה יותר. מכאן שברוב המקרים, והמקרה הישראלי בכלל זה, האדם הישראלי נדרש להיאבק על שיפור הקיים אם רצונו להיות מוסרי. שינוי הדרגתי ותהליכי עדיף ברוב המקרים על מהפכה. העמדה המהפכנית מוצדקת רק במקרים קיצוניים. במקרה הישראלי היא מופרכת ולא מוסרית. העמדה הבדלנית לא מוסרית אף היא אבל נזקיה פחותים.

    • אין אני מחייב הימנעות מהתהליך הפוליטי, אבל מצד שני אין אני מוכן לספר לעצמי שהליכה לקלפי אחת לכמה זמן היא הפעילות "הפוליטית" היחידה שלה אני מחויב. ואני לא משלה את עצמי שהפתק שלי בקלפי ישנה את הסטרוקטורה הישראלית. ומצד שלישי, אני גם לא יודע מה יכול לשנות אותה.
      אולי מדינה דו לאומית שוויונית, פתוחה להגירה חפשית, היא הפתרון. אולי השונות, הריבוי, האחרות יכולים לפורר את מבנה העל הדכאני שקם פה.

      • ברור שהליכה לקלפי לא מספיקה, אבל היא מינימום הכרחי. לכן זו נראית לי טעות לעודד אנשים לא ללכת לקלפי.

  3. אני נגד מהפכות. אני בעד מהפכות שקטות. שינוי הלוך דעות. לא הרבה דעות שיניתי. אולי אף אחת. אבל את שלי שיניתי. אני מחזיקה בהרבה איזמים, אבל רוצה לדבר על הפציפיזם הנחרץ שלי, שהובילני להתנגד בצורה נחרצת לצבא ולשיתוף פעולה איתו. בלי חיילים אין צבא ובלי לוחמים אין מלחמה. על כן האחריות היא של שני הצדדים, של הצד המשָלח ושל הצד המבצע. לכן אני מגנה כל מי שהשתתפה במלחמה האחרונה, למשל, ועכשיו היא רצה לבחור או להיבחר. במדינה שבה מוסיפות תואר הערכה של שירות בצבא, אי אפשר לצפות שהשלטון לא יהיה אלים ושבוחרות בשלטון לא תהיינה אלימות. כי האלימות היא לגיטימית. יש לעבוד קשה. מבפנים, על הוצאת הלגיטימיות של האלימות מתוכנו. החלום שלי הוא שתוקם רשת בתי ספר לשלום. אמיתי, לא כמו זה בנווה שלום, שם הולכים הילדים היהודים להילחם בחבריהם הפלסטינים כשהם מתגייסים לצבא.

    אני מזמינה לקרוא את מה שכתבתי על בית הספר לשלום:

    בית ספר לשלום

    לכבוד
    שרת החינוך
    מנכ"לית משרד החינוך
    הממונים על החינוך בעיריות ובמועצות המקומיות
    אזרחי המדינה ותלמידיה
    ולכל המעוניין

    שלום

    הנדון: הקמת בית ספר לשלום

    בתוקף זכותנו כהורים לעצב 25% מתוכנית הלימודים של ילדינו, החלטנו כמה הורים להקים בית ספר לשלום, שיהיה בהמשך לרשת ארצית, ואולי אף עולמית, של בתי ספר לשלום.

    אנו מסתכלים על מצבה העגום של ישראל עקב מלחמתה בפלסטינים. אנו חוזים במלחמותיה היזומות של ארצות-הברית. אנו עדים לעשרות המלחמות המתנהלות כרגע בעולם. אנו רואים נכוחה את העתיד המבטיח עוד ועוד מלחמות. אנו צופים בדאגה על חלוקת המשאבים חסרת האחריות בעולם, המקצה משאבים רבים אין מונים להרס ולהרג במקום לשגשוג ולרווחה. אנו יודעים כי הדרך היחידה לחדול מכל אלה היא בעזרת החינוך לשלום.

    משחר ההיסטוריה האנושית, מאז ומתמיד, ראו בני האדם ברצח פשע חמור מכל פשע אחר. יחד עם זאת, משחר ההיסטוריה האנושית, מאז ומתמיד, מצאו בני האדם צידוק למלחמותיהם. בסמוך מאוד בתנ"ך ניצבים הדיבר "לא תרצח" (שמות כ' י"ג, דברים ח' י"ז) וההוראה השגרתית "כי תצא למלחמה" (דברים כ' א', דברים כ"א י'). אנו סבורים כי הלגיטימציה הזו היא אם כל חטאת. היא מאפשרת לבני אדם להתעלם מן הרצח, ההרג, ההרס והכאב הרב הכרוכים במלחמה.

    אנו רואים בדאגה רבה את קבלת המשפט "הקם להורגך השכם להורגו". מאחורי חוכמתו-לכאורה מסתתרת ההצדקה לצאת למלחמה או לפגוע בכל מי שעלול לצאת נגדנו בעתיד, או בכל מי שמאיים לצאת נגדנו, או בכל מי שאינו מסכים עם דעותינו, או בכל מי שיש לו נשק וצבא. ובעצם – בכולם.

    אך זוהי טעות מרה. היציאה נגד "הקם להורגך" יוצרת מלחמה אמיתית עכשיו, במקום מלחמה אפשרית אי פעם. היא מגדילה את מספר המלחמות ומחנכת לפיתרון בדרכי מלחמה והרג. בכל בעיה ניתן לראות את "הקם להורגך", אפילו בתינוק הבוכה ולא נותן לישון בלילה. אך למען שלומו של התינוק, ולמען שלומנו אנו, אפשר לפתור את בכיו בדרכים נכונות ובונות. אם דוגמת התינוק, שהוא החף מפשע האולטימטיבי, נראית שלא לעניין, ניתן לשאול את עצמנו: כמה תינוקות נפגעים במלחמות? כמה תינוקות נפגעים בגלל בכיים? כמו במקרה של בכי התינוק, לכל עילה לצאת למלחמה יש פתרון מוצלח יותר.

    בית הספר מכיר בקשר הבלתי נפרד בין שאלות של מלחמה ושלום לשאלות של כלכלה, עוני, זכויות עבודה וזכויות אדם ולבעיות סביבתיות, וינסה ככל יכולתו לשלב בשיח הבית ספרי ובהתנהגותו בין כל הגורמים הללו.

    בית הספר ירחיב את התנגדותו למלחמה גם למצבים של דיכוי חברתי כלכלי כדי לצמצם את הסבל, למנוע עילות למלחמה, ולחזק פתרונות של שוויון.

    בית הספר לשלום רואה בחינוך לשלום ולפתרון סכסוכים בדרכי שלום ובהתנגדות למלחמה את חזונו הגדול. חזון זה יוגשם בבית הספר על פי עקרונות אלה:

    – בית הספר ינהל את הלימודים בדרכי שלום ופיוס ובאי מתן רשות לכל אלימות שהיא בקרב צוות המורים, בקרב צוות התלמידים וביחסים ביניהם.

    – בית הספר ידגיש תכני שלום, פיוס וגישור בתוכנית הלימודים וינהל דיון פתוח ודמוקרטי, תוך הדגשת פתרונות שלום אפשריים, בעיסוק בשיעורי היסטוריה, תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל, ספרות, אזרחות ובכל נושא דומה שיעלה בחומר הלימוד.

    – בית הספר יספר את ההיסטוריה של ישראל, ושל כל מדינה או חברה אחרת שתעלה במהלך השיעורים, דרך אפשרויות שונות וחלופות שונות. הציונות תוצג כדרך אחת מתוך מבחר אפשרויות. כך גם המדינה, וכך גם הדמוקרטיה. חברות, ארגונים, מנהיגים, אירועים ומלחמות יוצגו באופנים שונים, תוך ניסיון להציג את הגורמים השונים הפועלים עליהם ובתוכם ללא שיפוט מקדים.

    – בית הספר יפעל על פי עקרונות הפלורליזם, קבלת האחר, הפמיניזם והסוציאליזם. בית הספר ינסה, ככל יכולתו, למזער את הדיכוי החברתי מכל סוג שהוא. בית הספר יפתח את שעריו לכל המגזרים החפצים ללמוד בו, וישתדל לאפשר לנכים ולמוגבלים להשתתף, ככל האפשר.

    – בית הספר יחנך את תלמידיו שלא להשתתף במלחמה ולא להתגייס לצבא. לא ייכנסו לתחומו קציני צבא הבאים לגייס תלמידים ליחידותיהם. לא יוזמנו הרצאות מפי אנשי צבא. לא ייערכו שיעורי של"ח, אלא אם ירוקנו מהם תכניהם הצבאיים. צוות בית הספר לא ישרת במילואים. בתום עשר שנים למן הקמתו – לא יתקבלו לבית הספר מורים ששירתו בצבא או במשטרה. בית הספר לא ישתף פעולה עם הצבא בכל מערכת הגיוס. תלמידים שיתחילו את תהליך הגיוס לא יוכלו להמשיך את לימודיהם בבית הספר לשלום.

    – לא ייכנס נשק לשערי בית הספר. לא יהיה שומר חמוש בשער בית הספר. לא יתלוו לטיולי בית הספר מלווים חמושים. הורים ובני משפחה ומבוגרים אחרים לא ייכנסו לבית הספר חמושים. היחידים שיוכלו להיכנס חמושים לבית הספר הם חיילים או שוטרים בתפקיד, ורק אם תפקידם יחייב כניסה לבית הספר.

    – בית הספר לא יעבור את הקו הירוק, אלא לאחר הסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים. לא יהיו טיולי בית ספר מחוץ לקו הירוק. לא יתקבלו לצוות המורים ולא יתקבלו תלמידים לבית הספר המתגוררים מחוץ לקו הירוק. יציאה מחוץ לקו הירוק תיעשה רק לשם סיוע לפלסטינים, הפגנות נגד המלחמה והכיבוש ופעולות שלום.

    – בית הספר ינסה להמעיט ככל האפשר את הכוח המצוי בידי צוות המבוגרים. הלימודים וניהול בית הספר, כמו גם יישוב סכסוכים, יתנהלו במסגרות משותפות של תלמידים, מורים, בוגרי בית הספר והורים. דיון קבוע יתנהל באשר להקפדה על דמוקרטיה, שיתוף והמעטת כוח המבוגרים בהתנהלות בית הספר. תלמידים ובוגרים ישולבו בין צוות המורים ובהנהלה.

    – מקרי אלימות בתוך בית הספר או אלימות שהוכנסה לבית הספר מבחוץ, או אלימות הקשורה בתלמידים או בצוות בית הספר מחוץ לכותלי בית הספר – אלימות כזו תטופל בדרך דומה לדרך הטיפול ביישוב סכסוכים. גם כאן ינוהל דיון בדרך שבה יש לנקוט במקרה מסוים זה ובמקרים אחרים של אלימות.

    – עקרונות בית הספר יועמדו לדיון ולבדיקה כל העת, כדי למנוע שחיקה וסיאוב החזון. כל ערעור ושאילתא בנושא עקרוני תועלה לדיון בחודש הקרוב להגשתה.

    – טענות ביקורת על השירות בצבא יופנו לעבודות, יצירות ומחקרים של התלמידים בנושא זה. בית הספר יכשיר את תלמידיו לכתוב עבודות, יצירות אומנות ומחקרים שיתנו מענה לטענות אלה. תלמידי בית הספר יתמודדו עם הדילמות הכרוכות במושגים כמו "ציונות", "לאומיות", "משטר", "ממסד", "חירות", "סרבנות", "חינוך", "הזכות להגנה" ועוד ועוד. בית הספר יצא מתוך הנחה שלשאלות אלה אין תשובה פשוטה, ויהיה פתוח להצעות שיועלו, כל עוד אינן בוחרות בפתרון המלחמה והאלימות. מלחמה ואלימות אינן פתרון, אינן תשובה.

    – בית הספר שומר על זכותו להגדיר את קהילתו כ"דת" או "עדה" או "לאום" או "אמונה", המאמינים בפצפיזם ועל כן פטורים, מחמת "חופש מצפון", מן השירות בצבא. עמדתו העקרונית הכוללת של בית הספר, השוללת כל שימוש בנשק ומתנגדת לכל צבא ולכל מלחמה, תהיה המסד לזכות הסירוב המצפוני של אנשיו.

    אנו קוראים לכל המסכימים עם עקרונותינו להצטרף אלינו.

    אנו פונים בבקשה לממסד החינוכי בישראל להקצות לנו משאבים להקמת בתי הספר לשלום, ולעודד את ידינו בעשייה החינוכית למען השלום, החינוך והחינוך לשלום.

    על החתומים

    113 משפחות

    • פציפיזם הוא סוג של פרישה, של הימנעות גם הוא. יתכן שאני משלה את עצמי, אבל על אף העובדה שעיקר תכלית קיום הצבא בישראל היא שימור הכיבוש ותחזוקת ההתנחלויות, ולמרות שסיום הכיבוש היה יכול להביא לשלום אזורי, עדיין אנחנו חיים באזור שבו אסור לך להניח את הנשק. מסוכן מדי.
      הבעיה עם כל הכוח הזה, שהוא משחית את האוחז בו.
      סירוב לקלגֵס נראה לי יותר. גם סירוב לשרת בשטחים או להפציץ בתי דירות, בתי חולים ובתי ספר. יותר מסובך, אני יודע.
      ומצד שלישי, כיש כל כך הרבה משתמטים שהצבא לא טורח לגייס, מי שבאמת פציפיסט אידאולוגי, אני בעד שיעשה שרות לאומי. 3 שנים.

  4. אני עם עדה שהבחירות כן משמשות מטרה טובה. אני לא חושבת שמדינה היא בהכרח אירגון אלים אבל גם אם כן, היא הרע במיעוטו. מה לעשות שבגלל הדמוקרטיה השלטון נוקט בעמדות ודרכים הנוגדות את אלו של חלק מהאזרחים. חבל לאבד תקווה שכן אפשר לשנות. אני מאמינה ומקווה שאם הרצוג ולבני ירכיבו את הממשלה הבאה כן נראה תחילתה של תזוזה בכיוון לאמונותינו, אנחנו שהגבנו עד כה.
    באשר לבית הספר לשלום, יעל, הרבה ממטרותיו נראות לי יאות. אך אלו הייתי אם לילדים בגיל מתאים לא הייתי רוצה שהם יתחנכו בבית ספר המטיף לקיצוניות בנושא מסוים. נגד צבא בכלל. באזור שלנו מדינה איננה יעולה להתקיים ללא צבא בכלל. כן ראוי להשיב לו את המוטו" צבא הגנה בלבד. קיצוניות מובילה לשנאה ולמלחמה (לא חייבת להיות עם נשק). דרך אגב, אם את עדיין כן מרגישה עצמך כישראלית אינך חושבת שראוי היה ששמך יופיע בעברית?
    גד, אני מקווה מאוד שתחושות אוזלת יד וייאוש אינן תופסות מקום מרכזי בחייך. כשאי אפשר לשנות בגדול במדינה, ניתן לשנות בסביבה הקרובה והמעט יותר רחוקה. ככל שיירבו כן תהיה יותר השפעה על דרכה של המדינה. ואתה בין אלה העושים ואפילו הרבה. אז באמת חבל שתיתפס לייאוש.

    • אני לא יודע לגבי ליבני. אין לי שמץ אמון בה או ביכולותיה. עם הרצוג, חוץ מרינונים על נהנתנות יתר בימיו כשר התיירות אין לי הרבה מה לומר. זה מה שיש. אבל זה שהקואליציה המדומיינת מתחילה משמאל רק ממרץ, עם זה יש לי ועוד איך בעיה.
      לגבי פציפיזם, ראי תגובתי ליעל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s