לאקאן והרצל מתהפכים בקבריהם


הציונות שלפני הקמת מדינת ישראל, כמו תינוק לפני שנולד, לפני שאפילו הפך עובר, כבר נמצאה במישלב הסימלי של העם היהודי. בעצם גם של העולם שבתוכו שכן העם היהודי, לא ממש בבטחה. היה לה שם לציונות, היא הייתה מושג. כשדיברו עליה, אנשים כאלה ואחרים ידעו על מה מדברים. היא כבר כונננה במשלב הסמלי בדיוק כמו התינוק, זה שעוד לפני שהוריו קיימו בכלל יחסי מין, עוד לפני שהכירו, כבר אפשר היה להגיד עליו כל מיני דברים. למשל – שם משפחתו כבר היה ידוע.

כשאני מדבר על "מישלב", אני מתכוון למישלבים על פי לאקאן, שאת פירושם אפשר למצוא בדף הויקיפדיה הקרוב.

ואז קמה מדינה ישראל, והתינוק נולד. הציונות עברה למשלב הדימיוני. היא קיבלה גוף, ולגוף הזה היו קווי מתאר, קראו להם גבולות 48. והתינוק הזה שנולד ב 1948, החל לגדול, ובשלב כלשהו בשנותיו הראשונות, עבר את מה שלאקאן כינה "שלב המראה" – הוא פיתח אגו. מדינות אחרות הכירו בו ושיקפו לו את עצמו, וקראו לו בשמו ואז הוא החל לחשוב שהוא "יודע" מיהו. כמו התינוק בשלב המראה, זו הייתה די אשליה בשלב ההוא, שבו המדינה בקושי "ידעה ללכת", ויכולותיה לא תאמו את דימוי הגוף שהיה לה, והיא אכן חשדה שכך הם הדברים. כמו כולנו. אנחנו כולנו חושדים עמוק בפנים (אומר לאקאן) שהדמות השלמה שאנחנו רואים משתקפת בראי, באחרים, בעולם, היא לא שלמה באמת, שהיא חלשה יותר, מפורקת יותר.

אבל אז קרה לילד משהו לא טוב. במהלך שישה ימים בלבד הוא היכה מכה ניצחת את כל הילדים השכנים. ובסוף הקטטה, הוא פתאום מצא עצמו נשוי, והוא עוד בקושי נער. ההיסטוריה הערימה עליו.

האגו שלו, התנפח לממדים לא בריאים, כי כשהסתכל בראי, הואראה שגופו גדל מאד, אבל הוא לא הצליח להבין איפה עובר הקו המפריד בין גופו לבין מה שאינו גופו. קוי המתאר הפכו להיות עמומים ומטושטשים, וככל שעבר יותר זמן, הם היו אפילו עוד פחות ברורים.

דברים לא טובים החלו לחלחל לתוך האגו שלו, והוא החל להתמוסס. הן במשלב הדימיוני, בו איש כבר לא ידע בדיוק איך היא נראית, המדינה הציונית, והן במשלב הסמלי, שבו כבר איש לא ידע יותר לומר מהי בדיוק הציונות, מהו תפקידה ההיסטורי, מיהו ומהו ציוני, ומי לא.

מי שחושב על ההיסטוריה כמו הֶגֶל (גיאורג וילהלם פרידריך) היה עשוי לחשוב שהציונות הולכת ל"פח האשפה של ההיסטוריה".

אז מה השלב הבא בהתבגרות של הציונות? האם היא הולכת להכיר בכך שהיא נשואה ל"אחר" שלה ולממש את הזיווג הזה בביאה? או שהנישואין הולכים לקראת גירושין, תוך ויתור על מחצית הרכוש המשותף?

כמו שהדברים נראים כעת, יחסיה של הציונות עם האחר שלה, עם הערבי שמקיומו התעלמה כשהקימה מדינה ל"אנשים ללא ארץ" ב "ארץ ללא אנשים", הולכים לקראת חיי נישואין אומללים, נישואין שבהם החתן, הבעל המכה, רואה לנגד עיניו את הנדוניה (השטח) אך לא סופר את הכלה שהביאה את הנדוניה דנן.

האם הנישואין האלה, ימומשו ויהפכו עם הזמן יותר ויותר שוויוניים? היתכן שבני הזוג יתחילו לכבד זה את זה? אולי אפילו לאהוב? אפילו טיפוס אופטימי ללא תקנה כמוני מתקשה לראות את זה.

מצד שני, אולי חוקי בלע כמו חוק היסוד המוצע בימים אלה (חוק הלעומתיות? חוק העליהום?) הם דווקא סיבה לאופטימיות. כי הם הרי סימפטום המציץ החוצה מהמישלב הממשי, בו שוכנת הטראומה של אותם נישואי אונס, טראומה שהציונות עוד לא התחילה לעבד.

איך הציונות צריכה לעבד את הטראומה? לאקאן יגיד שעל ידי דיבור. הפיכת הטראומה, זו שאי אפשר לדבר עליה, לנרטיב, למשהו שאפשר לדבר עליו, מעביר את האירוע הטראומטי מהמישור הממשי למישור הסימלי, והופך את האירוע לחלק מהממשות שלנו, זו השוכנת בסימלי, (וגם בדמיוני). וזה מה שאני מנסה לעשות ברשומה הזו, להתחיל לדברר את הטראומה הזו.

יעזור גם אם הציונות תוכל לגבש את עצמה במישלב הדימיוני, ולעצב לעצמה אגו בריא. אבל לכך נדרשים גבולות ברורים ומוכרים, כדי שגוף הציונות יוכל להביט בבבואתו המשתקפת במראה – במדינות העולם, והן ישקפו לו איפה עוברים קוי המתאר של גופו, ויהי זה מהים עד הירדן במדינת כל אזרחיה, או גבולות על בסיס 1967 שבהם רוב יהודי שיהיו מוכרים ומוסכמים. בלי הכרה והסכמה לא תהיה השתקפות. לא השתקפות ברורה מספיק שתאפשר גיבוש אגו לכיד. ובלי אגו לכיד אין לציונות וגם לא תהיה, תחושת זהות. לא משנה כמה חוקי לאום יחוקקו פה.

אז אולי כבר לא יקראו לזה ציונות, אבל ליהודים תהייה מדינה. יתכן שהיא לא תהייה רק שלהם, או בעיקר שלהם, אבל אולי זו תהיה מדינה בוגרת, בטוחה בעצמה ובזהותה, שבה יהיו חיי היהודים בטוחים.

אה, למה לאקאן מתהפך בקברו? בגלל הסלט שעשיתי פה מהגותו, מהדרך בה אני מכופף אותה לצרכי הטיעון שלי. אבל אני לא היחיד. ולראיה, ההרצאה הזו בכנס לפילוסופיה קונטיננטלית.

והרצל? למה הוא מתהפך לו בקברו?  בגלל מה שקורה פה. הרצל היה כבר מזמן חותך חזרה לוינה.הרצל

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לאקאן והרצל מתהפכים בקבריהם

  1. פינגבק: נעלבתי | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s