פוליטאה


"מסתבר, אפוא, שאם יגיע למדינתנו גבר שמרוב חכמתו יהא מסוגל ללבוש כל מיני צורות, ולייצג את כל הדברים מתוך הזדהות אתם, ואם ירצה להציג לפנינו את יצירותיו, נשתחווה לפניו כלפני אדם קדוש ומופלא ורב נעימות, אך נאמר לו שאין במדינתנו איש אשר כזה, ולפי דיני הקודש אסור לשכמותו שייכנס אליה: ולאחר שניצוק מור על ראשו ונעטרנו בזרי צמר נשלחנו למדינה אחרת; ואילו אנחנו עצמנו, למען תועלתנו, נזדקק למשורר ומחבר-אגדות מוצק יותר ונעים פחות, שייצג לנו את דרך אמירתן של מי שהגון הוא, ויאמר לנו את דבריו באותם הדפסים שחקקנו אותם בתחילה, שעה שניסינו לחנך את חילינו",

‏"אכן", אמר, "כך נעשה, אם יהיה הדבר ברשותנו"

הקטע מעלה לקוח מהחלק השלישי של "פוליטאה" – הדיאלוג בין סוקרטס וגלאוקון בו הם מדברים על החינוך הראוי ל"שומרים" (מה שהיום היינו מכנים כוחות הביטחון) מהדהד כל כך הרבה דברים שקורים פה היום עד שאני מסתכן בקלישאתיות כשאני מספר על זה, אבל בכל זאת.

תקציר העלילה: מדינה שתושביה חושקים ב"מותרות", דברים שמעבר לצרכי הקיום הנחוצים וההכרחיים, צריכה על פי אפלטון "מרחב מחיה" – שטח גדול יותר מזה שיש לה, שבו למשל יגודלו הגידולים החקלאיים שיספקו קמח גם לעוגות, ולא רק ללחם. מאיפה תשיג את המדינה את השטח הנוסף? היא תכבוש אותו ממדינה שכנה. אבל, לשם כך נדרשים חיילים. ואת החיילים האלה יש לחנך באופן מאד מסוים, כדי שיסכימו להקריב את חייהם לטובת סיפוק צרכי המותרות של שאר האזרחים, ומצד שני, שלא יפנו את האלימות שלהם כנגד אותם האזרחים שבפנים אלא רק כנגד האויבים שבחוץ. צריך ללמד אותם להסתפק במועט ולא לשאוף לאותם המותרות של שאר האזרחים, ולספק להם אמנות המותאמת לחינוכם.

לימור לבנת קראה כנראה את הקטע מעלה כשיסדה את פרס "היצירה הציונית", כדי לתגמל משוררים ומחברי אגדות "מוצקים" שיאמרו לה את דברם באותם הדפוסים שהיא משתוקקת לשמוע, אלו שישמרו על הלכידות הלאומית ולא יגרמו לחיילים לחשוב מחשבות שניות לפני שהם מקריבים את חייהם בכדי לספק את תאוות המותרות של חמדני השטחים. שלא יפקפקו בצדקת הדרך, וישמרו כמו השומרים של יוון העתיקה, על השטחים שכבשנו מהמדינות השכנות.

ואלו הפחות "מוצקים"? אלו שמסוגלים "לייצג את כל הדברים" ולא רק מה שהשומרים צריכים לשמוע? לא ניצוק מור על ראשם – פשוט נשגר אותם לברלין. או לאן שלא יהיה. למקום בו המדינה כבר התפכחה מחזון "מרחב המחייה", מהשאיפה לעוד ועוד Lebensraum.

בפוליטאה, אגב, המסקנה הבלתי נמנעת אליה מגיע סוקרטס, היא שבעצם לא רק את החיילים צריך לחנך באורח מסוים, כולל אמנות "שאינה מנוונת", אלא גם את שאר האזרחים. וגם את שאר האזרחים, כמו את החיילים יש לחנך להסתפק במועט, מה שבעצם מוביל למסקנה שמדינה המבוססת על תיאבון שעולה על אמצעיה, לא ברת קיימא. אני נוטה להסכים.Entartete-Kunst-1937-

המרצה גם היא חשבה שיש רלוונטיות מסויימת של פוליטאה למצבנו הנוכחי, ושיש דמיון בין יוון של אפלטון לישראל של נתניהו, ליברמן ובנט. היא התחילה אפילו להפטיר אמירה רפה כלשהי לגבי הקשר בין הטקסט למציאות חיינו. אלא ששתי סטודנטיות שישבו במעגל הכיסאות מיהרו והזקיפו את מסכי המחשבים הניידים שלהן, ועל גב המסך, שהופנה בהפגנתיות לכוון המרצה, הייתה מדבקה גדולה של "אם תרצו".

המסר הובן.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פוליטאה

  1. ועל זה נאמר: מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.
    וזה מפחיד אותי. מה נעשה עם המדינה שלנו? אינני רוצה לאבד תקווה שבכל זאת הקול האנושי והמוסרי יגבר. רק שקשה להמשיך להיות אופטימי. אז נמשיך, בעיקר אתה מוזמן להמשיך, לעשות מה שביכולתנו למען מטרה זאת. (בעיקר אתה, כי בעיניי אתה עושה הרבה).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s