סוקוטרה


 באמצע שנות השבעים, כשעצרתי לכמה שעות באי סוקוטרה, בנסיבות שהשתיקה כנראה עדיין יפה להן, לא היה לי מושג ש"המין השני" (לא זה שסימון דה בובואר מתכוונת אליו, המין השני של רימונים) נמצא רק שם. ולכן לא ניסיתי להשיג שם שתיל של רימון סוקוטרה. עם השנים פגשתי עוד אנשים שגם הם ביקרו שם, רובם, בניגוד אלי, אנשי חיל הים, ואז השתכנעתי שלא המצאתי את זה. כי האי סוקוטרה נמצא אחרי הכל רחוק באוקיינוס ההודי, מול קרן אפריקה ושייך פורמלית לתימן. אך לתימן הייתה, כך שמעתי, לפחות בזמנו, נוכחות סמלית עד אפסית באי. יתכן שזו הסיבה שספינות חיל הים עצרו שם (אולי) מפעם לפעם בדרכן מאילת לכל מיני מקומות ובחזרה.

באותו הזמן לא קראתי עדיין את ספרו של גרגורי לוין "דרכי רימונים", אולי בגלל שהספר עדיין לא נכתב  אז. (הספר לא תורגם עד היום לעברית. אפשר להשיג אותו באמזון באנגלית:
 Pomegranate Roads: A Soviet Botanist's Exile from Eden). לכן לא ידעתי שכל אלפי הסוגים של רימונים בעולם מתחלקים לשני מינים: רימון הבר של סוקוטרה (Punica protopunica) – זן אחד ויחיד, והרימון התרבותי (Punica granatum), שמקורו כנראה בהרי Kopet Dag שבין פרס לטורקמניסטן, שלו יש אלפי זנים שטופחו על ידי האדם במשך אלפי שנים.

אני לא יודע אם יש למישהו בארץ רימון סוקוטרה (אני לא אמור לדעת, אז בואו נגיד שאני לא יודע) אבל בגנים בוטניים ברחבי העולם יש עצים כאלה. זה לא סיפור כזה גדול להשיג שתיל. סיפור יותר גדול הוא לגרום לו להניב פרי, שזה כנראה קשה מאד. שמעתי שבהוואי הצליחו.125220006

נזכרתי ברימון הזה כאשר הייתי השבוע בחוות נווה יער, שם יש למשרד החקלאות חוות מחקר, שבתחום הפירות מתמקדת במשמשים, שקדים ורימונים. החווה הגובלת באזור "התעשיה" של רמת ישי (עם יותר מסעדות לדונם מכל מקום אחר בארץ) משתרעת של שטח ענק, של כ 2000 דונם, והחלקות הניסיוניות של עצי הפרי תופסות רק שטח קטן מזה. שאר השטח נראה די שומם.

העמותה לפירות אקזוטיים מנסה כבר הרבה שנים לארגן לחבריה יום עיון וביקור בחווה ללא הצלחה. אבל השנה זה הסתייע, ולכן חזרתי מן הכפור והצטרפתי לסיור הזה של העמותה. הייתי מאד פעיל בזמנו בעמותה, אפילו חבר הנהלה. אבל בשנה האחרונה אפילו לא הייתי חבר. לא נורא, אפשר לבוא גם כלא חבר ולשלם משהו סמלי. הייתי סקרן לגבי נווה יער וסדר היום נשמע מעניין.

היום התחיל בהרצאה של פרופסור מיכאל אבירם על יתרונות הבריאות של מיץ הרימון, במיוחד לטרשת העורקים. מסתבר שאם שותים יום יום כוס מיץ רימונים, שנסחט עם הקליפה, אחרי שנה יש ירידה בכמות הפלאק (הכולל משקעים שומניים וכדוריות דם לבנות) שהצטבר על דפנות העורקים. מסתבר שיש לרימון כמויות רציניות של נוגדי חמצון, המנטרלים את ה OX-LDL, ה LDL המחומצן, שתרומתו לטרשת העורקים רבה. יתרונו של הרימון מצוי ב'פיטוסטרולים', חומרים דמויי כולסטרול מעולם הצומח. כתבה על מחקרי פרופסור אבירם תוכלו למצוא באתר עיתון הארץ (אני מנוי, מקווה שאתם יכולים לקרוא דרך הקישור. אם לא, עשו לעצמכם טובה, ועשו מנוי. שווה לתמוך בעיתון היחידי שנותר בארץ שלא מעליב את האינטליגנציה של קוראיו).

הופתעתי גם לראות את פירמידת המזון שפרופסור אבירם הציג שם בכנס. לא טבעונית, אבל כמעט. בשר לפי פירמידה זו הוא משהו שאפשר, לא חייבים, לאכול בכמות קטנה, פעם-פעמיים בחודש. מפתיע שהבשורה הגיעה אפילו לבית הספר לרפואה של הטכניון.

על טיפוח הזנים בחוות נווה יער לא שמענו הרצאה, כנראה מאותה הסיבה שבעטיה לא הצלחנו לבקר שם עד כה. לחוקר הראשי שם יש גם פחד קהל וגם חוש סודיות מפותח במיוחד. אז יצאנו לסיור בחלקות האוסף (המכילות ומשמרות זנים מוכרים) וחלקות הניסוי שם מנסים לפתח זנים חדשים. ושם שמענו הסברים. בין היתר, על נסיונות לפיתוח רימונים שבהם יש את הפיטוסטרולים לא רק בקליפה, על רימונים היכולים להניב מאוחר גם במקומות בהם יש להם מנות קור נמוכות, והכי חשוב (מבחינתי) זני משמשים שיאריכו את עונת המשמשים המאד מאד קצרה לטעמי.

בחלקות האוסף אין את הזנים שגרגורי לוין, זה מהספר "דרכי רימונים" הביא עמו מ"גריגלה", חוות הרימונים שבה עבד בהרי טורקמניסטן. על פי הספר, הוא הביע במזוודות 1170 זני רימונים. על פי החוקר בנווה יער, הוא הביא רק 50, ודרש פרופסורה מלאה תמורתם, ותשלום נדיב. בנווה יער לא יכלו לתת לו תקן, משרד החקלאות מאד מקצץ בתקציבי המחקר החקלאי, ובכלל, לא נראה להם לתת תקן ל"איזה רוסי" בן 80+ שלא מדבר לא עברית ולא אנגלית. אז הוא הלך לאוניברסיטת באר שבע, הגיע אתם להסכמה כלשהי, רב אתם, והרגיש מרומה.
עותק שני של מזוודותיו והרימונים הגיע לאוניברסיטת davis בקליפורניה, שם הוא כנראה קיבל יותר כסף, וגם יותר כבוד. כנראה שאנחנו מחמיצים לא מעט דברים ביחסנו לעולים מבוגרים מברית המועצות, הבאים עם סוגי ידע וכישורים שלא בדיוק מתלבשים לנו בנוחיות על מה שאנחנו מכירים.

יש שם בחווה גם טיפוח של מיני רימונים ננסיים, שאפשר לגדל לנוי בעציץ. נורא יפה. אני ממליץ בחום על הרימון השחור, מזן kara nar שקליפתו שחורה-סגולה, שאני מגדל בחצר. (באמצע התמונה מטה) הוא גם יפה למראה, כקישוט, אבל גם טוב למאכל, אם כי הרימונים קצת קטנים. בדיוק היום טעמתי מגרגריו לראשונה, בסלט עם חסה ותלתלי גזר, והיה ממש טעים.

בסוף היום (בעצם ב 12 בצהריים) התכבדנו בתצוגה של כעשרים זני רימונים, מסודרים על פי סדר ההבשלה, ואחרי שכולם גמרו לצלם אותם בטלפונים הניידים (הייתי היחיד עם מצלמה של ממש….) גם אכלנו מהם.DSC06675-001

אלו זני הרימונים היותר מבכירים, לפי הסדר מימין לשמאל

media-20140902

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s