בן ערובה


"הלוואי והיו חוטפים את הבן שלנו", אומרות לעצמן מן הסתם המשפחות של בניה שראל וליאל גדעוני, שני ההרוגים באירוע ברפיח שבו נחטף הדר גולדין.  חטופים חוזרים לפעמים בחיים, המתים לא.

שני ההרוגים האלה שהתווספו ליותר משישים ההרוגים מכוחותינו, ששמותיהם נבלעים ונשכחים מיד עם הופעת האירוע הטרגי הבא, נמחקו מהתודעה הציבורית  אפילו עוד יותר מהר, בעקבות החטיפה הראשונה שהצליחה לחמאס.

הייתי מזועזע כמו כולנו כששמעתי על חטיפת הדר גולדין ברפיח. אחרי כן, התחלתי לנסות ולהבין את פשר הזעזוע. למה הזדעזענו כולנו מהחטיפה יותר מאשר ממוות של חיילים? או של אזרחי ישראל? או של "סתם אנשים" (כן, גם הם…)?

האם זה כי יש לנו כבר כמעט שישים הרוגים וכבר התקהינו? האם הפסקנו להזדעזע ממוות של חיילים ככל שהמספרים צמחו ועלו, עד שכבר אי אפשר לזכור את שמות כולם? האם החטיפה מזעזעת אותנו כי צריך היה לקרות משהו חדש ושונה כדי שנתרגש?

או שאנחנו מזועזעים בגלל המחיר שנצטרך לשלם תמורת החזרת בן הערובה (שבוי הוא לא המונח המתאים) הזה? (בהנחה שהפעלת נוהל חניבעל על ידי כוחותינו לא הרגה  אותו, כפי שטוענת כרגע הזרוע הצבאית של החמאס)

אופטימי חסר תקנה שכמותי (תכונה הכרחית ל"סמולנים" בנראה, מול "הראיה המפוקחת" של הימנים) מחפש מיד את הצד החיובי בכל דבר, ופה דווקא מצאתי כמה דברים חיוביים.

ראשית, אני שמח בשמחת משפחת גולדין שבנם לא נהרג, ושיש סיכוי שהם עוד יחזרו ויראו אותו. אם ללמוד מפרשת גלעד שליט, החמאס ישמרו כנראה היטב על ביטחונו ובריאותו, לא יענו אותו, וידאגו שהנכס האסטרטגי שרכשו זה עתה לא יפגע.

שנית, יתכן שהחטיפה הזו תאפשר לחמאס להציג בפני הציבור העזתי הישג מספיק משמעותי, כזה שיאפשר להם להפסיק את הלחימה בשלב זה, בלי "לאבד כבוד". הם יכולים למכור את ההישג הזה ככזה שאפשר לתרגם לוויתורים מצד ישראל במקומות שכואבים לאוכלוסיה, למשל המצור. גם אם לא מיד, אולי אחרי משא ומתן. יתכן שזה יאפשר להם לנצור את האש בשלב זה, למספיק זמן שיאפשר לפעול במישור המדיני. אני חושב שכן, צריך לתת לחמאס "לנצח".

שלישית, אולי זה יאפשר גם לקואליציית מפלגות הימין השולטת בנו לרדת מהעץ. אם זה יאפשר להם להציג את הוויתורים הבלתי נמנעים שהם יצטרכו לעשות בנושא המצור (בסיס ההתלקחויות החוזרות ונשנות סביב עזה)  לא כ"פרס לחמאס" על שיגור רקטות, אלא כמחיר שאנו מוכנים לשלם "כדי להחזיר את הבנים הביתה", כחלק מהחוזה הלא כתוב עם משפחות החיילים, הגורס שנעשה כל מה שיידרש כדי להחזירם.

לי לפחות אפשר למכור את זה יותר בקלות מאשר הקרבת חיי עשרות חיילים בכבוש מחדש של רפיח או   עזה או כל הרצועה, בניסיון נואל ונדון לכישלון מראש לחפש חייל אחד, שאולי חי ואולי לא. ניסינו את זה כבר פעם, בלבנון. לא היה להיט.

התאפקתי עד עכשיו, אבל אני לא יכול שלא להזכיר שני דברים לסיום:

החמאס טוענים שהפעולה נעשתה ממש לפני כניסת ההפוגה לתוקף, וצה"ל דווח על זה רק אחרי. לא שזה משנה משהו לשלושת המשפחות, אבל שמעתי על זה רק מעיתונות חוץ, אז אני שם את זה פה. בכל מקרה, היינו צריכים להיות ערוכים לאפשרות שהחמאס ינסה להשיג עוד הישג "לפני הצלצול".

הרגנו כמאה אנשים ביום אחד של הרעשה מסיבית על רפיח מיד אחרי האירוע הזה, ויתכן שהחוליה החוטפת עם החטוף הייתה בין ההרוגים. מה זה היה? מפגן זעם או נוהל חניבעל? עוד לא למדנו שלהתפוצץ על האוכלוסיה האזרחית לא עושה על החמאס שום רושם? אז מה, להרוג חפים מפשע רק כדי להוציא קיטור? כדי להרוג חייל שלנו ולמנוע ממנו להפוך קלף מיקוח? למה?

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “בן ערובה

  1. מסכימה עם כל מילה, וכל הכבוד על הנחתן בצורה כה משכנעת. יש לי שתי הערות. האחת היא שב"יומן" כן הזכיר אחד הדוברים את העובדה ש"החטיפה" אירעה לפני הפסקת האש. אבל זה לא משנה. החייל נתפס כשהוא נלחם במנהרות, והתפיסה היתה דרך מנהרה. אלה לא התכוונו לחדול. ישראל הצהירה שלא תפסיק בפעילות נגד המנהרות, גם בעת הפסקת אש. עבור החמאס פירוש הדבר שישראל אינה מפסיקה את האש, ועל כן גם החמאס אינו מחויב לכך. אלה הגדרות, חוקים ומוסר של רוצחים. בשני הצדדים.
    והערה שנייה: אתה כותב "הרגנו כמאה איש". אבל אתה לא הרגת. אתה מתנגד להרג זה. אז מדוע אתה נוקט בגוף ראשון רבים? נקיטה זו מעידה על הזדהות. אבל אינך מזדהה. זה "הם" עשו, לא "אנחנו". ילדי לימדוני זאת. גם לי קשה, אבל כבר שנים רבים אני משתדלת לנקות לשוני מלשון "אנחנו". ולא, אל תאמר לי שגם אתה שותף באחריות למעשים. זה שולל מהיחידה את הבחירה. יש לנו בחירה שלא להיות שותפות במעשים איומים שנעשים בשמנו. מוכרחה להיות בחירה. לא יתכן שהבחירה היא רק בידי אלה הבוחרים לעשותם!

    • צודקת בעניין "אנחנו". אבל להעביר את זה ל"הם" פוטר אותי מאחריות במידה שאני לא בטוח שאני זכאי לה. כי לבטח יש עוד משהו שהייתי יכול לעשות, אולי, כדי למנוע הרג.

  2. שני דברים:
    כן דיווחו בתקשורת הישראלית, ויותר מפעם אחת, ובכמה ערוצים, שהחמאס טוען שהחטיפה הייתה לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף. אין שום הצדקה לכך שאתה מציג את זה כאילו זה דבר שהתקשורת הישראלית שיקרה בעניינו – היא לא שיקרה. הבעיה היא שבו זמנית החמאס גם הודיע שהם חטפו קצין בכיר, וגם הכחישו את החטיפה מכל מכל, וגם אמרו שאיבדו קשר עם החוליה ואינם יודעים מה עלה בגורל החטוף, כך שקשה מאוד לדעת לאיזו גירסה של איזו כנופיה כדאי יותר להאמין.

    בעניין "אנחנו": "אנחנו" פירושו "אני ועוד". השימוש שאתה עושה בו, גם כאן וגם בפייסבוק, הוא בדיוק דוגמה ל"ללכת עם ולהרגיש בלי", או להפך, ויש כאן איזו תערובת של לקיחת אחריות והתנערות ממנה בו זמנית. לא נוהל שהייתי ממליצה עליו.

    • אני כנראה לא דבוק מספיק לערוצי השידור, ולכן אולי החמצתי את האזכור של גרסת החמאס.

      כתבתי בדיוק כך: "שמעתי על זה רק מעיתונות חוץ" ולכן אני לא מבין על בסיס מה את אומרת שהצגתי את זה כ"דבר שהתקשורת הישראלית שיקרה בעניינו" .

      וגם לא טענתי שכל מה שחמאס מוסרים הוא אמת, אלא רק שרצוי להזכיר את זה. גם פה את קצת נסחפת.

      לגבי "אנחנו", לא הקדשתי לזה עד כה מחשבה ולא הייתה כוונה כזו או אחרת, לא "ללכת עם ולהרגיש בלי", או להפך. אבל כפי שהשבתי ליעל, אני אשאר עם ה"אנחנו". אני לא יכול להתנער מאחריות, למרות שאני מתרשם שאת חושבת שאני כן. אז אכן, זה לא נוהל שנקוט בידי.

      • אוקיי, בוא נדייק, ואז נניח לזה:
        אני כתבתי שאתה מציג את זה *"כאילו"* שכך וכך. כוונתי הייתה שהסאבטקסט שלך, בין אם התכוונת לכך או לא, הוא שבתקשורת הישראלית לא מראים, אבל בחוץ כן. לכן גם כתבת, בדיוק, שאתה "לא יכול שלא להזכיר", ולכן אתה "שם את זה פה". בהינתן העובדה שלפני ימים אחדים טענת בפייסבוק שאתה חייב לשים שם תמונות של הרס בעזה מפני שבתקשורת הישראלית לא מראים את זה (כי יש בה "קשר שתיקה מכוון"), ושהערתי לך גם שם שדווקא כן מראים, ואפילו בלופ, ושהתעלמת ממה שאמרתי – ובכן, בהתחשב בכל אלה, פירשתי זאת כהבעת אמונתך שהתקשורת הישראלית שוטפת את מוחו של הציבור המטומטם בפטריוטיות דביקה, שאינה מראה לו מה באמת קורה, ושאתה מנסה לתקן את המצב הזה, לתועלת ציבור הקוראים. אם שגיתי בהבנת הכוונה הזאת, אתך הסליחה.

        בעניין "אנחנו": זה כינוי הגוף הבעייתי ביותר שיש. משמעותו המילונית היחידה היא "אני ואנשים נוספים". אין "אנחנו" בלי "אני". יש דרכים שונות לפרשנות של מי הם הנוספים, אבל לגבי "אני" אין כל ספק. כשאתה אומר "אנחנו הרגנו", פירושו שאתה, אישית וספציפית, השתתפת במעשה, לא רק כמשלם מיסים של מדינה שאתה מחשיב כמנהלת מדיניות רצחנית, אלא כרוצח בפועל. זה פירוש המילה "אנחנו". זכותך כמובן לצקת לתוכה כל משמעות מטפורית אחרת שנראית לך (כגון, הם, הרעים, הרגו, ולי יש רק אחריות שולית) – אבל זו תהיה רק הפרשנות שלך.

  3. אז לא הגבתי למשהו בפייסבוק? וואלה, איך יכולתי..

    ולגבי "אנחנו" – האם "כוחותינו" לגיטימי להשתמש או שאני מנוע?

  4. האם אלה הכוחות שלך? האם אתה תומך במעשיהם? לא. אלה כוחותיהם. או, אם תרצה, אפשר פשוט לנסח אחרת: כוחות הצבא או כוחות צה"ל. להרחיק את ההזדהות. זו עבודה טובה על הדימוי העצמי: ידי אינן במעל. גם אני כתבתי ברבות: "יש לנו בחירה". כוונתי למין האנושי. איתו אני בהחלט מזדהה ואני חלק ממנו. אבל למה לבחור להיות שייכת לקבוצה שאינני מסכימה לה? ב"פרשת השבוע" מדבר הרב בני לאו על "אנחנו" בדברו על בני ישראל. זה משעשע, אבל גם מסוכן. פירושו לקבל את טענת הציונות שאני צאצאית של האנשים בסיפור המקראי. זו קצת קפיצת דרך, לא כן? ובשם קפיצת הדרך הזו יש הקופצות להכללה מן הנארטיב: "זכותנו". קשה מאוד להשתחרר מן ה"אנחנו" הזה. אני יודעת, כי אני מנסה כבר כמה שנים ועדיין נכשלת. חזק חזק הכניסו לי (כאן יכולתי לומר "לנו", אבל אני מלמדת לשוני) את ה"אנחנו". ראה, מוטלות גופותינו. ראה, לאן הגענו בשל ה"אנחנו". ה"אנחנו" הזה הוא ששולח בחורים טובים לעשות דברים נוראים.

  5. פינגבק: Hannibal ad portas | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s