הקיפוח הזה הוא שלי


יש בתגובתו של ראש ממשלתנו להכרה הבלתי מסויגת של יו"ר הרשות הפלסטינית בשואת עמנו משהו מעבר לפן המובן מאליו – זה שהוא ממש לא התלהב מזה שנגזל ממנו קלף רטורי "מנצח" (לדעתו), ומהקושי שיהיה לו בעתיד למנף את השואה כתירוץ לסרב לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים.
יש בזה עוד משהו, אולי אפילו יותר משמעותי, שאותו אני מנסה לברר כאן.

קשה, למי שתודעת הקרבן היא חלק כה משמעותי מזהותו, עם כל התייחסות, אפילו חיובית, שבאה מחוץ ל"מחנה" שלו. כך, מזרחיים לא רוצים אשכנזים כתף עם כתף אתם במאבקם. הפלסטינים מסתכלים בחשש על היהודים הבאים להזדהות אתם – זה מחליש את הקוטביות הנדרשת למאבק הלאומי שלהם, ומקשה על מיפוי פשוט וקל של מי אתנו ומי לצרינו. וכמובן, כל התבטאות בנושא "היהודים" על ידי מי שאינו יהודי, אף פעם לא תצא טוב, לא משנה עד כמה טהורות כוונות הדובר.

כי רק למזרחיים מותר לדבר על קיפוח מזרחיים, רק לאינדיאנים מותר לחקור את האנתרופולוגיה שלהם, רק לבני העמים המוכפפים יש זכות לייצג בני עם מוכפף אחר, ורק ליהודים מותר לנתח את מושגי היהדות, מיהו "היהודי", וכמובן, רק ליהודים מותר למתוח ביקורת על יהודים. כלומר, רק לימין מותר "למתוח ביקורת" על השמאל, כמו למשל הדוגמית הקטנה הזו מפייסבוק:גזענים

תוך כדי קריאה ב"עור שחור, מסכות לבנות" של פרנץ פאנון, יצא לי לראות על קצה המזלג איך הדברים נראים מהצד השחור. הדברים נכתבו בשנת 1952, אחרי השואה. פאנון מתחיל בציטוט של זיאן פול סארטר ב"הרהורים בשאלה היהודית" : "הם (היהודים) מניחים לעצמם להיות מורעלים על ידי דימוי מסוים שיש לאחרים עליהם וחיים בחרדה מתמדת שמעשיהם יתאימו לדימוי זה. כך נוכל לומר כי התנהגותם נתונה באופן תמידי בהגדרת יתר מבפנים"

כיהודי, אני לא מתלהב מהכללות מסוג זה, קל וחומר לא על בני עמי.
כשחור, זה מה שיש לפאנון לומר על זה: "‏אבל אפשר להתעלם מהיהודי ביהוּדונוּת שלו . הוא לא מה שהוא באופן מושלם. מקווים, מחכים … בשורה התחתונה קובעים מעשיו, התנהגותו, הוא אדם לבן, ולמעט כמה קווים הנתונים לוויכוח, יש שהוא  עובר בלי לעורר תשומת לב. הוא שייך לגזעם של אלה שמשחר הזמנים לא ידעו אכילת אדם. איזה מין רעיון הוא זה, לטרוף את אביך ! מגיע להם, שלא יהיו כושים! אין ספק שמתנכלים ליהודים, מה אני אומר, הם נרדפים, מושמדים, נרצחים במשרפות. אך אלה הם סיפורים קטנים בתוך המשפחה. היהודי אינו אהוב למן הרגע בו נתגלו עקבותיו. אבל במקרה שלי הכול מקבל צורה חדשה. לא נותנים לי שום סיכוי. אני נתון בהגדרת יתר מבחוץ. איני עבד של "האידאה" שיש לאחרים עלי, אלא של חזותי."

מה הוא אומר פה בעצם?

"בשורה התחתונה קובעים מעשיו, התנהגותו" – באמת? כל מי שהלך לתאי הגזים זה היה בגלל משהו בהתנהגותו?  משהו שהוא עשה?
"אלה הם סיפורים קטנים בתוך המשפחה" (עם משפחה כזאת, עדיף להיות ערירי…) אמנם הרגו שישה מליון מכם, אבל לפחות עורכם לבן, אז אל תתלוננו. בניגוד אלי, לפעמים, אתם יכולים שלא לבלוט בקהל הלבן (הוא לא שמע על "ביתא ישראל" והעולים מתימן והודו).

מרגיז אובייקטיבית, אבל בכל מקרה, פאנון לא יכול היה לצאת מזה טוב. כי אי אפשר להשוות עוול לעוול, בטח שלא את העוול "שלנו". שום קבוצה לא מוכנה שהקרבן שלה בכלל יושווה עם קרבן האחר. שלנו הוא רק שלנו, ונא לא להתערב, לא להשוות, ובטח שלא למתוח ביקורת.

עד כאן לגבי עניין היהודים. לגבי עניין השחורים, פאנון אומר כך: "כאשר ניסיתי, במישור האידאה והפעילות האינטלקטואלית,  לדרוש את הכושיות שלי, היא נחטפה ממני, הוכח לי שהמהלך שלי לא היה אלא מונח בדיאלקטיקה"

ואז הוא מצטט מתוך "אורפיאוס השחור" של סארטר: ‏"אבל יש חמור מזה, הכושי, כפי שאמרתי, יוצר לעצמו גזענות אנטי גזענית, אין הוא חפץ כלל לשלוט בעולם :הוא שואף לביטול הפריבילגיות האתניות באשר הן, הוא מביע את הסולידריות שלו עם מדוכאים בני כל הגזעים, בבת אחת 'מתחלף', כדברי הגל, הרעיון הסובייקטיבי, האקסיסטנציאלי, האתני של נֶגריטוד, של כושיות, ברעיון האובייקטיבי, הפוזיטיבי, המדויק – של הפרולטריון, 'לדידו של סזר: טוען סנגהור 'מסמל הלבן את הקפיטל, כשם שהכושי מסמל את כוח העבודה, . מבער לאנשים שחורי העור בני גזעו הוא משורר את מאבקם של פועלי כל העולם: ‏"קל לומר זאת, קשה יותר להאמין בזה, וכמובן, אין זה צירוף מקרים 'משוררי הכושיות הנלהבים הם בו בעת גם מרקסיסטים לוחמים, ‏"אבל אין בכך כדי לשנות את העובדה שאין חפיפה בין רעיון הגזע לרעיון המעמד: זה קונקרטי ופרטיקולרי, זה אוניברסלי ומופשט; האחד מתייחס למה שיאספרס מכנה הבנה והאחר – לתפיסה; הראשון הוא תוצאה של ראייה כוללנית פסיכו-ביולוגית, והשני הוא הבנה מתודית המבוססת על התנסות, למעשה נראית הכושיות כפעימה החלשה בהתקדמות דיאלקטית : הטענה התיאורטית והמעשית לעליונות האדם הלבן היא התזה ; הצבת הכושיות כערך אנטיתטי היא רגע השלילה. אך רגע השלילה אינו מספיק כשלעצמו, והשחורים שעושים בו שימוש יודעים זאת היטב. הם יודעים שהוא משמש בהכנת הסינתזה או הגשמת האדם בחברה ללא גזע. במובן הזה הכושיות קיימת לשם השמדתה, היא ~עבר ולא תוצאה, אמצעי ולא תכלית סופית."

גם מדיון בסוגיית השחורים, סארטר יוצא שחור משחור. אבל מעניינת הסיבה שבגללה פאנון זועם על הקטע הזה. באיזה זכות הופך הלבנבן הזה את מאבק השחורים לשוויון זכויות אך ורק לאחד הפנים של מאבק הפרולטריון העולמי נגד אלו המנצלים אותו? מה פתאום הוא מנכס את מאבק השחורים לטובת המאבק המרכסיסטי? והוא אפילו לא שחור…

וכך מגיב על זה פאנון: "כשקראתי את העמוד הזה חשתי שגוזלים ממני את הסיכוי האחרון שלי. לפני ידידי הצהרתי : "הדור הצעיר של המשוררים השחורים ספג מכה שאין עליה מחילה." הם פנו אל ידיד העמים הצבעוניים, והידיד הזה לא מצא לנכון אלא להראות את יחסיות הפעולה שלהם. בפעם היחידה הזו שכח ההגליאני מלידה הזה שהתודעה צריכה להיבלע בעלטת המוחלט, התנאי היחיד כדי להגיע לתודעה עצמית. כנגד הרציונליזם הוא מעלה את השלילה, אך אגב כך שכח שהשלילה הזו שואבת את ערכה מאבסולוטיות כמעט מוחשית. התודעה הנתונה בהתנסות איננה יודעת, חייבת שלא לדעת, את המהויות ואת ההגדרות של הווייתה. ‏"אורפיאוס השחור" מציין תאריך באינטלקטואליזציה של ההיות השחור. וטעותו של סארטר איננה רק ברצון להגיע אל מקורו של המקור, אלא איכשהו לייבש את המקור הזה."

וממשיך: "במחקר הזה החריב ז'אן פול סארטר את ההתלהבות השחורה. כנגד ההתהוות ההיסטורית ניתן היה להציב את הלא צפוי. היה לי צורך לאבד את עצמי בכושיות."

הדברים מסתבכים עוד יותר כיש יהודים שצבע עורם שחור. שתי רשומות שכתבתי בעבר, האחת על התנסות שלי בחקלאות בקניה, והשניה על ביקור עם שוברים שתיקה בקריית ארבע, עוררו עלי בהתאמה את חמתם של כמה סטודנטים מיליטנטיים יוצאי אתיופיה, (שהשם "התקני" בו הם רוצים להקרא הוא "ביתא ישראל") ו"בני המנשה" המאכלסים את קריית ארבע. האחרונים, בנאמנותם לקהילה בה הם יושבים, הפליאו בהתבטאויות לא פחות רצחניות מאלו שבדף הפייסבוק מעלה. ובאמת שלא היה במה שכתבתי שום דבר גזעני, או אפילו דבר ביקורת כלפיהם. אבל, כאשכנזי-לבן, אין לי שום "רשות" כנראה בכלל להתבטא בעניינם, אפילו לא למחות על הניצול שלהם בידי המתנחלים.

אי אפשר בלי להזכיר לסיכום את ההתבטאות של בעל קבוצת הקליפרס מה NBA, יהודי, על שחורים, ועל יהודים שחורים.. כשמקשיבים לשיחה הזו (מטה), שמשום מה הוקלטה באיכות טובה, די ברור שחברתו הצעירה ממנו בשישים שנה, בת תערובת מקסיקנית ושחורה, מושכת אותו, יהודי בן שמונים, לא ממש בשיא כשרו השכלי, בלשון. ברור גם שנעורי חברתו מקזזים מבחינתו על צבע עורה, כך שהוא בעצם גזען על תנאי, וגם סתם אידיוט.

הוא שילם מחיר כבד על השיחה הזו, ואיך שלא יהיה, זה לא סוג המקרה עליו דיברתי מעלה, בו הבעיה היא בעיה של ייצוג, של מי דובר בשם מי, ולמי יש זכות להתבכיין על מה.
הנה השיחה.

הערה טכנית: יש ברשומה הזו, ובזו שקדמה לה, כמה קטעי טקסט מספרים שאני קורא כרגע. לא הקלדתי אותם – גיליתי שהמדפסת/סורק שלנו מתוצרת HP עושה OCR (זיהוי אותיות) לא רע, אפילו בעברית. אבל זה לא שמעכשיו אני הולך להטביע אותכם בציטוטים. אל דאגה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s