נאַרישקײטן


לפעמים אני תוהה באם תאוות הנסיעות שלי מקורה באותה תקופה של דיבורי הבל, נאַרישקײטן באידיש, על טיולים בעולם עם סבא שלי, או שתאוותי לראות עולם התעוררה כבר קודם, וסבי לודוויג פשוט זרם אתה. אבל ברור שסבי, שבשבת האחרונה מלאו 32 שנים למותו, היה אלוף הנאַרישקײטן.

היו לו לסבא שלי הרבה סוגי נאַרישקײט. היה לו את זה עם הסנוניות המטילות עדשים משוקולד שפקדו את חיפה כל סתיו. והיה אחד שכילד היה חביב עלי במיוחד, זה שבו "תכננו" יחד, במשך שעות על שעות, איך נראה ביחד עם העולם. עד כמה שאני זוכר (בכל זאת, עברו מאז למעלה מחמישים שנה) זה תמיד היה ב"אוטו-בית", כזה שבו ניסע ביחד מארץ לארץ ונעשה חיים. בחישוב מקורב, זה היה כנראה לפני "חופשת קיץ", הסרט מ 1963 שבו קליף ריצ'ארד וחברים מכשירים אוטובוס דו-קומתי ויוצאים לטיול, חבורה עליזה ומזמרת (אני יכול לשיר את השיר עד היום…), מאנגליה הגשומה לדרום צרפת. אבל אולי הסרט היה זה שנתן לנו את ההשראה. הייתי בן תשע כשהסרט יצא.

בכל פעם שבאתי הבאתי אתי לסבא שלי את כל המידע על ארצות כאלה ואחרות שאספתי מ"האנציקלופדיה תרבות", או מהדפים שהיו מצורפים למרגרינה גולדבנד,או מספר צילומים בשחור לבן על מגלי ארצות שמצאתי בספריה. יחד היינו יושבים ליד מפה ומתכננים את מסלולינו ל Grand Tour המשותף שלנו, שלסבא שלי היה ברור שיישאר על הנייר, מה שלא הפריע לו לשבת אתי שעות, ולדבר על זה ברצינות רבה.

סבי ממש לא היה איש העולם הגדול. לפני שעלה ארצה הוא היה זגג ואיש מכירות נודד של מוצרי זכוכית. אני לא בטוח אם אפילו סיים את לימודי התיכון. בארץ הייתה לו חנות קטנטנה במרתף ברחוב הנמל שמכרה "אספקה קטנה" לקיבוצים ומושבים. לא באמת היה לו הרבה לספר לי על "העולם" אבל זה ממש לא היה חשוב. היה לו את כל הזמן להשקיע בי, ואת קלות הראש להיכנס לחלוטין לתוך עולם המשחק איתי.

הוא היה איש רעים להתרועע שאנשים אהבו מאז ומתמיד. זה הציל את חייו וחיי משפחתו יותר מפעם אחת במהלך מלחמת העולם השנייה.  היה לו חוש הומור, הוא לא לקח את עצמו ברצינות ותמיד היה לו זמן ל"שמוז". הוא היה אלוף ה"שמוזינג"  – אני זוכר אותו עומד ומפטפט עם הסבלים במעבר המקורה שבין רחוב הנמל לרחוב העצמאות, זה שבו נמצא קפה אווא, יושב ומשוחח על דה ועל הא בקפה שני הסמוך, או אצל הספר, אליו הלך בכל פעם שאורך שערו עבר את הסנטימטר. אני חושד שגם קנייני הקיבוצים והמושבים ירדו לקנות במרתף שלו במקום בחנות "המשביר" הענקית הסמוכה, כדי קצת לשבת ולשוחח אתו. לא יודע על מה, אבל היה להם תמיד מעניין לפטפט אתו. וגם לי.

סבא שלי הסתפק בנסיעה אחת לשנה, לשבוע, לטבריה, למלון אסטוריה, זה שכינינו "וולדורף אסטוריה". מאז שהגיעו ארצה ב 1949, סבי לא עזב את הארץ. סבתי כן. פעם אחת – לפגוש את היחידה מבין שנים-עשר אחיה ואחיותיה ששרדה את השואה,  אחות שנישאה והיגרה לאמריקה עוד לפני שסבתי נולדה.

בתקופת חייו של סבי, יצאתי מהארץ רק פעם אחת, לחודש אחד, אחרי הצבא – ממש לא טיול גדול. כולו בגרמניה ורובו בענייני צילום ומשפחה. אני לא מצליח להיזכר אם דיברתי אתו על זה, או האם הוא היה שותף ב"תכנון" הטיול הזה. בשלב זה היה כבר ברור שהוא לא פרטנר לטיול כלשהו. אשתו, סבתי אתל, נפטרה שנתיים קודם לכן והשאירה אותו שבור לגמרי. אם היה מסוגל עדיין לגייס קצת חוש הומור לאיזה נאַרישקײט פה ושם, זה היה ברמה של עלבונות היתוליים בינו לבין אבא שלי. הטיול הגדול שלנו ב"אוטו-בית" כבר נשכח מזמן.

כשיצאנו כמה שנים מאוחר יותר, זוגתי שתחייה ואני, לראשון מבין ה"טיולים הגדולים" שלנו, בקנה המידה של אלו שנהגתי "לתכנן" אתו, זה לא היה ב"אוטו-בית", וסבי כבר לא היה בחיים. הוא נפטר שמונה חדשים קודם לכן. כנראה שחלק מהמסלול שלנו באירופה חפף את המסלולים שתכננו יחד, אבל אני לא באמת זוכר.

כשחזרנו מאותו טיול, נכנסנו לגור בדירה של סבי וסבתי. שם, יכולתי לשבת על הספה, הספה שלו, להסתכל על פינת החדר שמנגד, שם עמדו בעבר הכורסאות שלו ושל סבתי, ולראות את עצמי כילד עומד ליד המפה הפרוסה על ברכיו, ומקשיב לו בפה פעור, על קצות האצבעות, מספר איך אנחנו הולכים לנסוע לפה, ואחרי כן לשם. וכמה כיף יהיה לנו.

כל כך אהבתי את הפטפוטים האלה, את אותם הנאַרישקײטן,  אתו, עם הסבא האהוב עלי, ללא תחרות. היום, לצערי, כבר אין לי יותר פרטנר לדיבורי סרק כאלה. עם זוגתי עשיתי ניסיון להמשיך את סוג הנאַרישקײט הזה – במספר הזדמנויות תכננתי לנו משהו לו קראתי בצחוק "טיול חנוכה"  – טיול המתחיל בחנוכה (משום מה) ועובר פה ושם בכל מיני מקומות בעולם שבא לי לראות, לאו דווקא בהגיון גאוגרפי או אקלימי כלשהו ונגמר בעתיד בזמן לא ידוע, אולי בחג החנוכה שאחרי כן. אבל זוגתי ממש לא מבינה את הקטע – אולי היא פשוט גדלה חשוכת נאַרישקײטן.  לילידיי ממש אין לזה סבלנות, ואבא שלי, שהיה שותף פעיל לנאַרישקײט עם סבי במשך שנים, כבר שנים לא במצב הרוח המתאים. היום הוא מוכן לכל היותר לקבל ממני איזה "פְרְצְ'קֵה" קטן (אי אפשר לתרגם, מצטער…אני אפילו לא בטוח באיזה שפה זה.)

כואב לי הלב על "אומנות הנאַרישקײט" ההולכת ונעלמת מהעולם. למי כבר יש זמן לדיבורים בטלים? לאיזה שמוז בריא? היום זה אולי פייסבוק שממלא צורך זה. אבל אני עדיין מתגעגע לזה, ולסבא שלי.

מילון אידיש-עברית

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “נאַרישקײטן

  1. אהבתי מאוד. צריך סבא שיש לו סבלנות ונכד שיהיה בעל סקרנות ודמיון ויעדיף שיחה כזו על צפייה בטלויזיה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s