מוקיון

הוא חשד שזיהו אותו כבר בספינה שהביאה אותו לבולטימור. כנראה אותו אחד שהזמין אותו לכוסית בבר שבתחנת הרכבת. ואחרי כן עוד כוסית, ועוד אחת. עד שאחר את הרכבת מבולטימור לוושינגטון, בדרכו לניו-יורק לפגישה עם המו"ל שלו.

אותו האחד שליווה אותו אחר כך לבר בו הוא נמצא כעת. גבוה, קצת כפוף, בשנות השלושים לחייו, מקטורן עם טלאי עור על המרפקים, רהוט מאד וסרקסטי מאד. מכיר כל מה שהוא כתב אי פעם. אלא שרק כשהופיע לפתע כובע של ליצן על ראשו, התחיל גיבורנו לחשוד. אבל אז היה כבר שתוי מדי, רגליו כבר היו כבדות מכדי שיוכל פשוט לקום, למלמל דבר נימוס כזה או אחר, וללכת.

לא באמת היה לו לאן ללכת. הוא היה בבולטימור רק במעבר ולא הכיר פה אף אחד. ובתחילת הערב נראה לו רעיון לא רע להעביר את הלילה פה בבר, עד מועד צאת רכבת הבוקר. הוא היה ממילא תשוש אחרי יותר מעשרים ושש שעות של הפלגה.

פתאום, כובע הליצן הזה, וכמה כוסיות אחרי כן, גם שאל אותו רעו לשתייה אם ירצה אולי לשתות כוסית של יין אמונטילדו, שהשמועה אומרת שחבית ממנו יש במרתפי הבר.

הקבס עלה בגרונו, הוא הבין. בשארית כוחותיו התרומם מהשרפרף והתחיל מועד לכיוון הדלת האחורית של הבר. המוזג התקרב אליו, מנסה לעזור לו, אבל רעו לשתייה פטר אותו – הוא יעזור לו, אמר, ואכן, תמך בו בדרך החוצה, אל אותה סמטה אפלה שמאחורי הבר. שם, החזיק במותניו בזמן שהוא גהר אל הפינה האפלה שם בסמטה, והקיא, והקיא.

אז, דחף אותו מטה, אל תוך ערימת הקיא, שם רגל על גבו ודחף את פניו אל תוך הרצפה. הסחי, והקיא חסמו את פיו ואפו,  גיבורנו לא יכול היה לנשום. אחרי כדקה, באה החשיכה וגאלה אותו.

הוא התעורר מכאב חד בצדו, והספיק עוד לראות את הרגל שבעטה בו נסוגה לאחור אל תוך החושך. לאט התגלגל אל הצד, ידיו ורגליו צמודות אל פניו ובטנו בתנוחה עוברית, מנסה להגן על כמה שיותר מגופו. הבעיטה הבאה פגעה בגבו, ולא הגיעה מכיוון הבועט הראשון, זה שהיה בשדה הראיה שלו. הוא התהפך על גבו, ידיו ורגליו עדיין בתנוחת עובר, והסתכל כלפי מעלה, לראות מי התוקף.

סביבו עמדו במעגל כעשרה אנשים, מצנפות ליצן לראשיהם, והפעמונים שעל המצנפות מדנדנים עם כל בעיטה שכוונה לעברו. הוא חשב ששניים מהם הוא מזהה – מבקרי ספרות שאתם התעמת בעבר על רקע הביקורת הלא הוגנת שמתחו על דברים שכתב. שניים מאותה חבורת מבקרי ספרות שכל כך תיעב עד שהמסר ב "חבית האמונטילדו" כוון ישירות אליהם, מבקרי הספרות שהזמין מטפורית לרדת אל מרתף סיפוריו, עטורי כובע ליצן, לחפש שם את חבית היין השמורה לאניני הטעם מטעם עצמם. אותם שמהם הוא / גיבור סיפורו נפרע בקברו אותם חיים בכוך ריק ממשמעות ויין במרתף, מאחורי חומת לבנים, כבולים בשרשראות אל הקיר, לגווע ברעב.

הוא היה מאוכזב בזמנו מהיעדר התגובה. אולי המטפורה לא הייתה מספיק ברורה, חשב. איך זה שאיש לא הבין שפורטונטו, האורח המפותה לרדת למרתף הסיפור, הריק ממשמעות, אל מותו, הוא מבקר הספרות באשר הוא? בסיפוריו הבאים הפך את המשל יותר ויותר מפורש, ועדיין, איש ממבקריו ופרשניו לא התייחס לפרשנות מאד מתבקשת זו. ובכן, אמר לעצמו, קצת בסיפוק אפילו, מסתבר שהמסר כן הובן…

אחד אחד ניגשו האנשים שהקיפו אותו אל גופו המעוך, החבול, המוכה, בעטו, ירקו והיכו במקל. הכל בשקט טיקסי, חגיגי אפילו. הקול היחידי שנשמע בסמטה היה קול היבבות החנוקות שלו מלווה בצליל האוויר שיצא בשריקה מחזהו עם כל מכה שהוכה. זה נמשך, ונמשך, עד שבעיטה אחת ברקתו החזירה לו את החשיכה הגואלת.

כשהתעורר שוב, הוא היה לבד בסמטה. כל גופו כאב. ידו השמאלית הייתה מכופפת בזווית בלתי אפשרית. את רגלו השמאלית הוא לא היה מסוגל לישר. כל נשימה הייתה מלווה בדקירה עזה. עין ימינו הייתה עצומה והוא לא הצליח לפתוח אותה. נדרשו לו חמש דקות בכדי להתיישב, עוד עשר להתרומם ולהישען על הקיר.

הוא גרר את עצמו פנימה אל הבר וצנח על ספסל מרופד באחת הגומחות. תחילה, איש לא שם לב. אבל אז, אחד אחרי השני, ראשים החלו להיפנות לעברו, לאט, שתיקה החלה להשתרר בבר. ואז, אחד מהנוכחים גיחך, ועוד אחד. אחד סובב אצבע כנגד רקתו, ואט אט הסתובבו הראשים חזרה אל הבר, והמוזג מזג עוד סיבוב.

כשניסה להרים את ידו הימנית ולקרוא למוזג, משך את תשומת ליבו צלצול הפעמונים הזעירים שהיו תפורים על שרוול חליפת הליצן שרק כעת הבחין שבה היה לבוש. הוא הסתכל על רגליו, ודנדון הפעמונים ששמע מעליו גילה לו שלראשו יש מצנפת של ליצן. אז הוא הבין שלא חבורותיו הן אלו שמשכו את תשומת לב באי הבר. באור הקלוש הם לא יכלו להבחין בהן. הבדיחה הייתה עליו.

לפחות, ניחם את עצמו, פגעתי גם אני אל המטרה. מבקרי הספרות שאת חשבון עלבונם המצטבר הוא זה אך שילם, היו ציבור שעל הפגיעה בו לא היו לו חרטות, גם עכשיו. בנגוד בולט לחשבון הנפש שנטה לעשות לאחרונה על אוסף הפגיעות שפגע בחייו בכל הקרובים לו.

אבל אז החלה לפוג השפעת כל אותו האלכוהול ששתה קודם, וכאביו התגברו והפכו בלתי נסבלים. הוא היה חייב עוד כוסית. הוא נפנף חלושות למוזג, והפעם זה הגיע, וגם שם לב למצבו. הוא לא שאל מי עשה זאת, רק הביא לו בקבוק בורבון משלו, וקוביות קרח עטופות במגבת, ושאל אותו למי להתקשר כדי שיבוא לקחת אותו.

היחיד שחשב שירצה לבוא היה המו"ל שלו בניו-יורק, שאליו כיוון להגיע. זה אכן הגיע למחרת, ומצא אותו הלום אלכוהול, עדיין על אותו ספסל, ידו, רגלו, מחצית שיניו וארבע מצלעותיו שבורות. המו"ל פרע את חשבון הבר הלא זניח כלל שנצבר בינתיים, ולקח אותו לבית החולים.

אדגר אלן פו מת מפצעיו שלשה ימים מאוחר יותר.

—————————————————-

את הפרשנות לסיפורי אדגר אלן פו, וסיפור מציאתו מוכה ובבגדי ליצן בבר בבולטימור שלושה ימים לפני מותו, אני חייב להרצאתו של עודד וולקשטיין "הפרשן ומצנפת השוטים: הדרמה של הפרשנות ביצירתם של אדגר אלן פו ופרנץ קפקא" שניתנה במסגרת סדרת ההרצאות "כיצד חושבת האומנות", הניתנת אחת לשבועיים בימי שישי בבוקר, במוזיאון תל-אביב לאמנות. אני רק ניסיתי להשלים את הפערים.

הסדרה היא חלק מסמינר רב שנתי על אמנות, תיאוריה ופילוסופיה בני זמננו הנקרא לעתים "הסמינר הצרפתי" עקב היותו בשיתוף המכון הצרפתי בתל אביב או "הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית" – ענף הפילוסופיה המועדף עלי, אך כזה המוקצה ברוב החוגים לפילוסופיה בארץ.