הסינדרום הצפון אפריקאי


גם בקריאה חוזרת של  "הזר" של אלבר קאמי נשארת סתומה הסיבה בעטיה רוצח מֶרסו, גיבור הספר את אותו "הערבי", זה שקאמי לא טרח לתת לו שם. רוצח, ונידון למוות, על ידי המשטר הקולוניאלי הצרפתי.

רוב מקרי הרצח של אלג'יראים בידי המליציות של המתיישבים / מתנחלים הצרפתים דווקא לא נענשו (כמו למשל רצח 40 כפריים בכפר ריווה, בשנת 1956) כך שמרסו הורשע במידה כזו או אחרת בשל היותו חריג בחברת המתיישבים אליה הוא אמור היה להשתייך. העדר דמעותיו בהלווית אמו והליכתו לים למחרת ההלוויה סימנו אותו כ"כלב זר", "לא באמת אחד משלנו", כזה שאפשר למצות אתו את הדין ולהדגים שגם colon, מתנחל צרפתי, "שחור רגליים", יכול להיענש על הריגה סתמית של ערבי חסר שם.

או שגזר הדין משקף את  הההטייה הנאו-קולוניאליסטית של קאמי, שעד הסוף ממש האמין ב"כיבוש נאור" של אלג'יריה, ששאף לממשל פדרטיבי עם אוטונומיה חלקית, קצת כמו שטחי A,B ו C בשטחים. כזה שבו מתיישב אכן נענש על הרג אלג'יראי.

נעזרתי בחיפושי אחרי סיבת הרצח בספריו של פרנץ פאנון, פסיכיאטר שעבד בבית החולים הפסיכיאטרי בּבֵּלִידַה, אלג'יר, ותאר בספריו את הנזקים הנפשיים שמשטר הכיבוש גרם הן למתיישבים והן ל"מיושבים", מה שהוא קורא "פסיכוזות תגובתיות". את ספרו "מקוללים עלי אדמות" התחלתי כבר לקרוא בעבר, אבל לפרק המדבר על "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" הגעתי רק כעת.

אסור להשוות בין הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה לקולוניאליזם הציוני. עצם השימוש במונח קולוניאליזם בהקשר הציוני הוא מלכתחילה טעון, כי אני לא גורס ש"היהדות העולמית" החליטה להקים לעצמה "קולוניה", מושבה במזרח התיכון. אבל הקריאה בכתבי פאנון מטרידה ומעכירת מנוחה. בגלל הדמיון למצבנו כאן. בגלל הדמיון בין השיח הצרפתי לציוני, זה שבו תושבי המקום מתוארים כחלק מ"הטבע", משהו שהוא ברקע, מנתוני הטריטוריה, כמו המדבר, הביצות, היתושים – משהו שיש לתרבת, להכניע, להביא אליו ציביליזציה.

וכן, יש הקבלה מוצדקת בין רצונה של צרפת להגדיל את גבולותיה דרומה אל מעבר לים התיכון, לרצונה של מדינת ישראל להתפשט מזרחה אל מעבר לגבולותיה. ובשני המקרים, המדינות הכובשות מעבירות מספר גדול יחסית של אנשים אל השטח הכבוש. בשני המקרים יחסי המתיישבים / מתנחלים לאוכלוסיה ה"ילידית" הם כר נרחב להתפתחותן של הפרעות נפשיות.

אני שואל את עצמי האם יש אצלנו מקבילה לתיאור של פאנון את האופן שבו משטר הכיבוש מעוות ומשחית הן את נפשות הכובשים והן את אלו של הנכבשים. לא ידוע לי.

מתוך ההקדמה של אליס שרקי לספר (בהוצאת בבל): "פאנון מתאר תבניות אלה כבר בניתוחיו את המצב הקולוניאלי ב'מקוללים על אדמות': עבור המתיישב (colon) המיושב (colonise) אינו אלא התגלמות הרוע… " הכובש לא יכול לסלוח לנכבש על מה שהוא "נאלץ" לעולל לו.

על כך מתווספת התאוריה של "אסכולת אלג'יר" שאליה נחשף פאנון בבתי החולים הפסיכיאטריים של אלג'יר. על פי תיאוריה זו, שפותחה "מחקרית" על פני שלושים שנה בבית הספר לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אלג'יר, בראשות הפרופסור Porot, "הצפון אפריקאי הוא פושע". לא השפעות הכיבוש, הדיכוי והדה-פרסונליזציה המובנית בו הם הגורמים לפשיעה הזו. לא – זהו משהו מהותי במבנה המוח. "האפריקאי הוא אירופאי שעבר לובוטומיה", "היליד הצפון-אפריקאי, שפעילות מוחו העליון וקליפת המוח שלו אינן מפותחות, הוא יצור פרימיטיבי…." (פורו, כנס בבריסל, 1935).

ולכן, הוא "אלים באורח תורשתי". (משהו כמו "ערבים מבינים רק כוח" אצלנו). המאפיינים של האלג'יראי על פי אסכולת אלג'יר הם שהוא: "הורג לעיתים תכופות, הורג בפראות – הנשק החביב עליו הוא הסכין, והוא הורג בגלל כל דבר שטות." והיו גם תיאוריות המקשרות את הצורך בריקון גופת החיה הנשחטת מדם על פי השחיטה הכשרה המוסלמית (והיהודית) ו"צורך האלג'יראי להתפלש בדמו של הקורבן" ממנו נובעת חיבתו להריגה בסכין.

זהו ה"מובן מאליו" של הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר: הפחד מהפרא, הפועל כחיה, ללא בקרת האונה הקדמית, ההורג בסכין בכדי להתענג על הדם, בגלל כל דבר שטות. מרסו היה אולי מנותק רגשית, אבל "מחוברת" דיו כדי להוציא את האקדח למראה הסכין שהוציא ה"ערבי", ולירות. ולוודא הריגה בעוד ארבעה כדורים. ואולי גם לא לחשוש מהתוצאות. היו לו די תקדימים סביבו לחשוב כך.

והשבוע, במקרה, נפטר מאיר הר ציון, גיבור ישראל, שכמה שנים לפני שהיה אחראי לטבח עשרות אזרחים בכפר קיביה, עוד שבשנות החמישים, כנקמת דם על רצח אחותו בידי בדואים (כנראה) עבר את הגבול לירדן עם כמה חברים, תפס באקראי חמישה רועים בדואים, שחט ארבעה מהם בסכין ושלח את החמישי לספר על זה. גם הוא לא היה צריך לחשוש מהתוצאות. מחאו לו כפיים. הוא גם רצח בסכין, "כמו שהאלג'יראים אוהבים" – האם אשמה בכך השחיטה הכשרה היהודית, או שהוא סתם התענג על הדם?

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “הסינדרום הצפון אפריקאי

  1. מענין ומטריד וגם לדעתי יש הקבלה. ובכל זאת הסתייגות – נכון שנהוג לומר אצלנו שהערבים מבינים רק כח אבל לא חושבת שהטענה הבאה "הפרא, הפועל כחיה, ללא בקרת האונה הקדמית, ההורג בסכין בכדי להתענג על הדם, בגלל כל דבר שטות." נפוצה פה כלפי ערבים. אני לפחות לא שמעתי כזו. האלימות הפלסטינית משוייכת פה לשאיפה שלהם לשינוי במצב.

  2. רמת השוויון, החירות והצדק ברוב מדינות העולם השלישי, והמשך הניצול דה-פקטו של אזרחיהן על ידי מעמד הצרכנים הגלובלי (אני ממליץ על Thomas Pogge בעניין זה) מעידים שסיום הקולוניאליזם בדרך של הקמת "מדינות-לאום" ריבוניות היה מהלך הטעיה מחוכם, מיקור חוץ של עבודת הדיכוי לאליטות מקומיות.
    האופציה הפדרלית של קאמי (אשמח מאוד להפניות בעניין הזה!) נשמעת לי הרבה יותר הוגנת, שוויונית וצודקת.

    • שווה לך לקרוא את "המקוללים עלי אדמות" של פנון. הוא מדבר בדיוק על זה שהאליטות של העם ה"משוחרר" הופכות להיות בסך הכל קבלני הביצוע של הקפיטליזם. הוא ראה את זה כבר קורה באפריקה, כבר אז ב 1960. לדעתו, הפתרון היה בידי האיכרים, ומהפכה אלימה מתמדת. אבל את "מיקור חוץ של עבודת הדיכוי לאליטות מקומיות" הוא ראה וגם כתב עליו. בספר המופלא הזה שכתב על ערש דווי, והוא רק בן 36.

      • תודה על ההפניה!
        עוד שאלה בעניין הפיתרון שהוא מציע: האם התפיסה שלו בעניין "האיכרים" היא לאומית (ואפילו רק "בשלב ראשון" או מעמדית-קוסמופוליטית?

  3. א. אני מסכימה עם תמר. חוץ מזה, בעבר, בתרבות הערבית, כוח הביא לאדם כבוד. וזה לא קשור להיותם נחותים כביכול, אלא לאורח חייהם. עובדה היא שגם רבים מהמתיישבים היהודיים הראשונים בתחילת המאה שעברה(לא בערים), שאפו להידמות לערבים בהרבה גינונים. לדעתי, רוב הערבים באזור סוריה הדרומית (בישראל ובגדה), הפנימו שבעולם המודרני, המוח הוא שיכול להביא כבוד.
    ב. לא ברור לי מאיפה לקחת את הטענה שתושבי המקום נתפשו כחלק מהטבע שיש להדבירו. את הביצות בוודאי שרצינו להדביר. הן מביאות מחלות. המתיישבים שהדבירו את הביצות דווקא רצו לחקות את הלבוש הפרקטי (בעיניהם) של הערבים ואת "גבורתם" וחוסנם.
    ג. אני מזדהה עם המשפט: "הכובש לא יכול לסלוח לנכבש על מה שהוא 'נאלץ' לעולל לו". הכיבוש משחית. באופן מהותי הפכנו לכובשים לא עקב שאיפות קולוניאליות, אלא בגלל שמדינות ערב לא הסכימו לקבל אותנו כישות עצמאית באזור על סמך טענות הסטוריות. לצערי, לא השכלנו להימנע מהימשכות מצב הכיבוש לאורך שנים ובכך פגענו בראש ובראשונה בעצמנו. (התרבות האלימה בתוככי החברה, והשנאה כלפינו בעולם).
    ד. חבל לי שכל הזמן שוכחים בכל הטענות נגדנו(ובעיקר בקרב צעירים פלשתינאים), שלא אנחנו התחלנו את המלחמה על הארץ בסוף 1947 שגרמה לנכבה שלהם. בן גוריון הסכים למדינה יהודית הרבה יותר קטנה ממה שהוקמה בעקבות המלחמה, לצד מדינה פלשתינאית. אם לא הייתה פורצת מלחמה, לא הייתה נוצרת בעיית הפליטים. האשמה שלנו היא רק בכך שלא השכלנו להבין שבעיית הפליטים היא גם שלנו.(לא כאן המקום להרחיב את הדיבור למה).
    ה. מאיר הר ציון הוא לא הדוגמה המייצגת את צה"ל. הוא רק אחד מגיבורי צה"ל. הצבא שלנו היה מושתת על מוסריות גבוהה יחסית למהות של צבא שהיא הרג, רצח. כבר בזמן האמת של המלחמה ושנות המדינה הראשונות, נשמעו קולות כנגד אי המוסריות שהתגלתה פה ושם תוך כדי המלחמה. ממה שקראתי מרבית החיילים במלחמת העצמאות לא רצחו בדם קר. "רק" הרגו תוך כדי הקרבות. העדות החזקה ביותר לכך הם ה-ל"ה. מאוד ייתכן גם שמותם זעזע את חיילינו וגרם להם להיות פחות אנושיים. בכלל – איך אפשר להיות אנושי במלחמה. מי שכן נשאר כזה, אולי מגיע לו צל"ש?

    • נוגה – אכן הייתה תקופה קצרה שבה חיקו אנשי השומר ואחרים את הלבוש הערבי והייתה אידאליזציה רומנטית מסויימת של "בן המזרח". גם באמנות. זה נעלם כאשר תושבי המקום החלו להביע התנגדות למתיישבים היהודים. מאותו הרגע החל האיפיון של הערבי להשתנות. לא עד כדי אפיונו כחסר אונה קידמית. נכון. אבל תרשי לי להזכיר לך את המוטו: "ארץ ללא אנשים, לאנשים ללא ארץ".

    • בעניין נקודה ד, נוגה, הקביעה שלך ש"הערבים סירבו להצעת החלוקה" מתעלמת מנסיבות שהופכות את הסירוב הזה להגיוני מאוד.
      1. גבולות הצעת החלוקה נישלו את הפלסטינים מהזכות למחצית משטח המדינה שראו כשלהם.
      2. חלוקת השטח למחציות הייתה בלתי שוויונית באופן קיצוני: כמות היהודים בארץ ערב המלחמה הייתה 620 אלף, והערבים: כמעט שני מליון.
      3. גבולות החלוקה הותירו כ- 10,000 יהודים במדינה הערבית, אבל למעלה מ- 400 אלף ערבים במדינה היהודית.
      לאור הנ"ל, אני חושב שההתנגדות הערבית לתכנית החלוקה מובנת מאוד.

  4. גד,
    פעם ראשונה שאני שומעת/קוראת את המוטו הזה. מאין לקחת אותו?

    עודד,
    אתה לא חושב שהגיע, מגיע ליהודים שתהיה להם מדינה משלהם? אם כן איפה היא יכולה להיות אם לא כאן?
    עובדה היא שמדינות בעולם הן שהחליטו לחלק את האימפריה העותומנית לאזורי השפעה ואחר כך למדינות ולא התושבים שגרו באזורים האלו. אני לא זוכרת את הפרטים לפי מה החליטו, גם לא ממש מתמצאת במספרים. מה שכן ידעתי כל השנים, ותתקן אותי עם אני טועה, לכל הפלשתינאים שחיו באזור המערבי לירדן לא הייתה מנהיגות אחת שהיתה אמורה להנהיג אותם. בעצם, מי שרצה במלחמה ועודד את הפלשתינאים להילחם בנו היו מדינות ערב שכלל לא התכוונו לעודד הקמת מדינה פלשתינאית, אלא לחלק את השטחים ביניהם. אני טועה?
    גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהן לא דאגו לתושבים שנותרו בשטחים שנספחו אליהם(מצרים וירדן), או לפליטים שברחו אליהם(סוריה ולבנון). אי אפשר להטיל את כל האשמה עלינו.

    לסיכום-
    אני כואבת מאוד את המצב הפוליטי/מדיני באזור ובתוככי המדינה שלנו. גם את המצב החברתי של פילוג וחוסר שוויון בהזדמנויות. לכן אני מעדיפה, למען הבריאות הנפשית שלי להתרכז בארועים ופרוייקטים חיוביים שנעשים בארץ. צריך, כמובן, להתריע על עוולות ולהילחם בהם במידת האפשר, אך בלי לשלול את זכותנו למדינה באזור ובלי להתעלם מהטוב שגם קיים פה.
    אבא שלי במצב דמנטי מתקדם מברך אותי כמעט בל יום ב "חג שמח". זה דווקא מוצא חן בעיני. מאחלת לנו שנצליח להפוך ימינו לחג עד כמה שאפשר.

    • נוגה – ליהודים מגיעה רק מדינה אחת, והיא אותה מדינה שמגיעה לפלסטינים ולסינים, לאמריקנים ולאפריקנים, לבני הקולוניאליסטים המנצלים ולעובדים שלהם בעולם ה"שלישי": מדינת כדור הארץ, מדינת הכפר הגלובלי, מדינת בני האדם, המדינה שבדרך.

  5. לא מאמינה שזה יקרה. יש יותר מדי פילוגים בין יושבי כדור הארץ ובראשם הדת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s