מציאות רבודה, על פי היידגר

אתם נוהגים לכם, נאמר בכביש המשעמם בין חיפה לתל אביב. ואז, אחרי שהגעתם, אלא אם כן קרה משהו חריג במהלך הנסיעה, נאמר – עברתם על פני שתי מכוניות שהתנגשו וציקצקתם בלשונכם, אתם לא מסוגלים לזכור שום דבר שראיתם במהלך הנסיעה. אף לא אחת מאלפי המכוניות שעקפו אותכם, או שעקפתן. למרות שאת כולם "ראיתם" שכן עובדה – לא התנגשתם באף אחת מהן.

זו המחשה למצב שמרטין היידגר (פילוסוף, גרמני, גאון, היה נאצי… ) מכנה zuhanden, שתורגם לאנגלית כ Ready-to-hand ובעברית כ"הווה-הבא-ליד" או "היות-מצוי" ואני הייתי מתרגם כ"זמין" תוך השמטת עניין ה"הוויה" שבמונח. מצב שבו כל הדברים ה"זמינים לנו" כל כך "פה" עד  שאנו לא שמים אליהם לב. בניגוד לעיסוק הנפוץ בפילוסופיה בדברים, איך הם נראים לנו ואיך הם "באמת", מה באמת אנחנו יודעים עליהם וכל זה, אומר היידגר שלגבי רוב הדברים, כשהכל הולך "בסדר", התודעה שלנו כלל לא בעסק. כמו כל הדברים שראינו בדרך לתל אביב, או העכבר שהזזנו כדי לגלול את המסך למטה לשורה הזו. אם לא קרה שום דבר חריג, כל הדברים האלה הם פשוט חלק מהעולם שגם אנחנו חלק ממנו, "טבולים" בו. נראה לי הגיוני.

אלא שיש כאלה שלא נראה להם הגיוני שלא נשים לב לדברים כאלה ואחרים בזמן שאנחנו למשל נוסעים לנו בכביש. ופה נכנסת לתמונה, תרתי משמע, המציאות הרבודה, Augmented reality באנגלית. טכנולוגיה ה"מעשירה" לנו את העולם עם מידע חשוב, כמו למשל המצאותו של סניף של מקדונלד בפניה שניה ימינה. או קיומו של מבצע מכירות "מדהים" במרכז הקניות שאנו רואים מימין. כך לדוגמה תראה השמשה הקדמית של מכוניתנו,על פי חזון המציאות הרבודה:

קצת מסיח את הדעת, אני חושב, אבל אולי חלק מהחזון הזה הוא שהמכונית נוהגת את עצמה רוב הזמן, והנהג רק יושב שם. ואם הוא רק יושב שם, אז בבקשה, שישים לב לדברים. שיהיה צרכן גם במבצרו- מכוניתו. מה שהטכנולוגיה עושה פה, היא להפוך חלק ממה שהוא Ready-to-hand  למשהו שהוא Present-at-hand,  במקור Vorhanden  ובעברית תורגם כ "הווה מתחת ליד" או "היות מוכשר". למשהו שהתודעה שלנו לא יכולה להתעלם ממנו, כי הוא שבור, מקולקל (כמו העכבר של המחשב, במקרה שהוא לא גלל את הטקסט של הרשומה הזו לנקודה זו כפי שציפינו שיעשה) או כי קפץ לנו חלון על מה שמפריד בינינו לעולם החיצון: החלון הקדמי של המכונית העתידית, מסך הטלפון, משקפי המציאות הרבודה כמו למשל אותם google glasses שבעתיד כולנו נלבש…

הטכנולוגיה הזו, בפועל כבר איתנו. כי מה שהיא עושה: לספק מידע נוסף, שאינו זמין לנו ישירות, לגבי הדברים שאנחנו רואים, בעצם לגבי המקום בו אנו נמצאים, הוא מה שקורה כשאנו משתמשים במערכת נווט מבוססת GPS בזמן הנהיגה, אפילו אפילו כשאנו פותחים רדיו ושומעים שהפקק בו אנו תקועים נובע מתאונת דרכים בקטע שבין "אולגה לבית ינאי" למשל. גם זה הוסיף רובד של מידע למציאות שלנו. ה Reality שלנו הפך Augmented.

אז מה רע בעצם בזה שיש טכנולוגיה מ"מעשירה" את עולמנו? הבעיה היא "too much information", יותר מדי מידע. אנו מסוגלים לשרוד בעולם בלי להתעייף יותר מדי דווקא בגלל כל אותם דברים שהם Ready-to-hand. כל הדברים שמוחנו צריך לעבד עיבוד שטחי ביותר, בלי לטרוח ולזכור, ובלי להטריד את תודעתנו בהם. 99.9999% מהקלטים החושיים שלנו הם כאלה.

אבל אם הטכנולוגיה תלך לכוון של הפצצת התודעה שלנו בכל הדברים שהמפרסמים או בעלי העניין לא מעוניינים שנהיה מסוגלים לעבור על פניהם בלי לשים לב, שתהפוך את מציאותו של סניף סטארבקס במסלול נסיעתנו ל Present-to-hand כדי שחס וחלילה לא נפספס את האופציה לרכוש ספל מהקפה הגרוע שלהם, אז אני מוכן גם לוותר על מה שהטכנולוגיה יכולה לעשות, כמו למשל לכוון את הטלפון אל חזית קתדרלת נוטרדאם בפריז ולגלות שהפסל השלישי מימין בשורה הלפני אחרונה הוא של הקדוש הנוצרי ההוא, ולא אחר, או שהשלט מעל המסעדה, הכתוב באותיות סיניות, יהפוך לכתוב בעברית למשל, כדי שאוכל להבין אותו.

אני בטוח לגמרי שיש עוד הרבה מאד יישומים "מגניבים" של הטכנולוגיה, ושחלקם אפילו מועילים. אני מודע גם לאפשרות שהטכנולוגיה מסוגלת גם לעבוד בכוון ההפוך, להפוך present-at-hand ל ready-to-hand, להעלים דברים שתודעתנו לא ממש חייבת לטפל בהם לדברים "זמינים". אולי להעלים לנו את כל שלטי הפרסומת שבצידי הדרכים. יש מן הסתם שימושים כאלה. אבל רוב הדברים שהטכנולוגיה הולכת לעשות, כי לשם כך מפתחים אותה, היא לדחוף דברים אל קדמת הבמה של תודעתנו, בעיקר כדי למכור לנו משהו או לגרום לנו לעשות משהו שיביא תועלת כלכלית למישהו.

להפוך אותם מ ready-to-hand ל  present-at-hand.