אוֹצֵר ממש אוֹצַר


העניין הזה עם האוֹצְרוֹת הוא משהו שעוד לא ממש הבנתי איך הוא עובד, והרשומה הזו היא ניסיון להבין.

אוצרת היא מישהי שעוסקת באמנות, אך לא ביצירה. היא רואה את עצמה ברוב המקרים "שותפה" ביצירה של אמן או קבוצת אמנים שאת התערוכה שלה/ם היא אוצרת.

אוצרות הם לא מבעלות המקצוע המתוגמלות ביד נדיבה. תרומתן היא לא מסוג הדברים שהחברה מרגישה צורך לממן. יש פה ושם אוצרות המועסקות על ידי מוזיאונים, בדרך כלל על בסיס מזדמן, מעט מאד אוצרות מועסקות במשרה קבועה, לעתים על ידי אספן עשיר.

לא במקרה אני משתמש במילה אוצרות ולא אוצרים. 99.99% מהעוסקים בתחום הם נשים. יש גברים מאד מעטים, רובם "משום מה" בראש הפירמידה, אנשים כמו יגאל צלמונה או יונה פישר, אבל רוב הפירמידה, כולל ראשה, נשלט כל ידי אוצרות. ביניהן אוצרות שכתבו טקסטים מכוננים באמנות הישראלית, כמו "דלות החומר" של שרה ברייטברג-סמל ו"דרכי נדודים" של שרית שפירא.

כמובן שטקסטים מכוננים כאלה מזהים מגמות, שלא תמיד הן מובהקות, גם אם הן מעניינות. וכמובן שהאמנים שמייצגים מגמה שכזו, כמו למשל הקליקה של יוצאי המדרשה שהקיפה את רפי לביא בזמנו במקרה של "דלות החומר", לא יוצאים נפסדים מאפיונם בחלק ממגמה משמעותית באמנות ישראלית, לפחות לדעת האוצר/ת.

יש גם לא מעט אמנים העוסקים לעת מצוא באוצרות. יש לזה כמה סיבות: או שכאמן לא בא לך לשלם לאוצרת שזהו מקצועה, ואז אתה מבקש מאמן אחר ש"יאצור" את התערוכה שלך ואתה בתורך תאצור את שלו. או, מקרה יותר שכיח, אתה מציע, כמעט תמיד בחינם, לאצור תערוכה קבוצתית בחלל מסוים כדי להבטיח שעבודותיך שלך יכללו בין העבודות בתערוכה הזו. וכמובן כדי שהאמנים האחרים שאת עבודותיהם בחרת לתערוכה, יגמלו לך עם הזמן, וכאשר הם יאצרו תערוכה בעצמם, יבחרו בתורם גם הם מעבודותיך. ככה זה עובד.

אבל יש גם אוצרות שהן לא אמניות. רובן מרקע של לימודי תולדות האמנות אני מניח, אם כי נחוצה גם הכרה שטחית של כמה מושגים בפילוסופיה ו/או פסיכואנליזה ו/או ספרות, עדיף פוסטמודרנית, שאותם חייבים להזכיר כדרך אגב בטקסט המלווה את התערוכה, בדרך כלל בהקשר מצוץ מן האצבע כלשהו ליצירות האמנות שהן כביכול נשואות הטקסט. דלז הולך טוב, בארת גם, ווולטר בנימין יכול גם הוא להיות מוזכר ואולי אפילו מצוטט בעת צרה.

אז למה להיות אוצרת, למרות התגמול הכספי הזעום (בדרך כלל, אלא אם את אוצרת את האוסף הפרטי של אספן מאד עשיר) והעדר הביטחון התעסוקתי של רובן?

כי זה הדבר הכי קרוב לאלוהים שאדם יכול להגיע אליו. האגו טריפ הזה, שכל אותם האמנים, הכמהים להציג את אמנותם בכל מחיר ובכל מצב, מחזרים אחריך כדי שתשבץ את עבודותיהם באחת מהתערוכות שאתה אוצר. לא משנה כמה פגישות תבטל להם, או שפשוט לא תופיע. לא משנה על כמה מיילים ושיחות טלפון לא תגיב, הם יבלעו וישתקו. כי אתה מחזיק את המפתחות לממלכה – גם אם זהו בעצם רק חלל תצוגה שכוח אל במועד בלתי אפשרי כלשהו.

האוצרים שולטים במידה לא קטנה בערך הכספי של יצירות האמנים ויכולת השתכרותם. אוצר יכול להפוך אמן לחלק מהקאנון על ידי הכללת עבודותיו בתערוכה חשובה, או על ידי התייחסות לעבודותיו בטקסט אוצרותי. ערכן של עבודות שהוצגו במוזיאון תכופות מוכפל או משולש.  זה ברור לאמן, וזה ברור לאוצרת. וזו האחרונה בדרך כלל לא רואה מדוע לא תצא גם היא נשכרת מכך.

ישנו התגמול הכספי העקיף, כשתמכרי את העבודות שהאמן מוכן כל כך "בשמחה" לתת לך במתנה. וישנו כמובן התגמול הכספי הישיר, כדי לאצור תערוכה. אבל הדרך לסוג התגמול הזה עוברת בדרך כלל בהרבה מאד עבודה תמורת מעט מאוד כסף על תערוכה של אמן שכבר רכש לעצמו שם, במקום "ראוי". אחרי זה, השם שלך על תערוכות של אמנים לא ידועים במקומות לא מוכרים הוא מטבע עובר לסוחר. תוכלי להשכיר את שמך כדי להקנות מידה של מכובדות לתערוכת היחיד של אמן לא ידוע. "אצרה לו זו שאצרה בעבר את הרטרוספקטיבה של X במוזיאון ההוא,אז הוא בטח רציני…".

ואחרון אחרון חביב, הטקסט.
הטקסט שאמור לדברר את העבודות, הטקסט שהאוצרת אמורה לנפק אם היא אצרה את התערוכה, או במקרים אחרים, גם אם לא. הטקסט שאמור להאיר פנים נסתרות של העבודות המוצגות. תנאי הכרחי לטקסט הזה הוא שהוא יהיה כתוב בשפה שרק יודעי חן, האמונים על שיח הג'יבריש הזה, יבינו.

יבינו הוא אולי פועל חזק מדי. יותר מדויק – שיודעי חן יבחינו מיד שהוזכרו כל החשודים הרגילים, נאמר לפחות אחד מתוך: מייקל פריד, האל פוסטר, קלמנט גרינברג וכו'. וכמובן דושאן, שבלעדיו אי אפשר לכתוב טקסט. רצוי לשלב קצת פסיכואנליזה והמהדרות ישתמשו במונחים משל לאקאן (בצדק). האוצרות היותר משקיענות יצטטו כאמור משהו משל דלז, או בלאנשו, או לפחות וולטר בנימין.

יש אמנם  מחוללים אוטומטיים של טקסטים כאלה, כמו למשל זה שכאן, אבל רוב האוצרות עושות את זה יותר פשוט, על ידי צרוף פסאודו-ראנדומלי של ציטוטים משל עצמן ואחרים.

תנאי ממש לא הכרחי לטקסטים האלה, הוא שהם יהיו קשורים איכשהו לעבודות שעליהן הם מתיימרות להיות. בחרתי כדוגמה טקסט שנכתב על ידי האוצרת של תערוכתו של אמן אחד, שמאוהב בטקסטורה של חמרים ישנים, ומפליא להשתמש בהם תוך משחקי פרספקטיבה מרשימים ביותר. הנה כמה משפטים לדוגמה הלקוחים מהדף שאספתי בתערוכה:

"נדמה שהאמנות של X מציעה להתבונן ברגעים שבהם…"
"במובן מסוים, המעשה האמנותי של X מתחיל ברגע בו…"
:הפעולה האמנותית של X אינה פעולה ארכאולוגית במובן של האופנים שבהם מפעיל האומן…"
"…נוצר ממד אחר שממנו ניתן להרהר על האופנים שבהם המפגש בין…"
"אפשר לראות בדגש על השטיחות רפרור לחשיבות שיוחסה לה בדיון על הציור המודרני…"

וכמובן אי אפשר בלי:

"מבקר האמנות האל פוסטר, בעודו מבקש לתאר…"
"במונחים של מבקר האמנות קלמנט גרינברג…."

אוצר המילים של הטקסט הוא מאלף. זה תמיד: "אפשר, במובן מסוים, נדמה ש..,  הפעולה אינה…". כי האמן בכלל לא ידע שהוא כזה, וגם אני, איני פוסקת נחרצות, אני רק אומרת…

וכמובן שאי אפשר בלי איזה "רפרור" או שניים, או לפחות איזה "מתכתב" קטן אחד

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “אוֹצֵר ממש אוֹצַר

  1. נאלצת להתאים עצמי לסגנונך – חרטוט אחד גדול. לעגנות מיותרת. חוסר הכרות מעמיק עם התחום. פרורים של קשר למציאות. אבל זה לא חוכמה גדולה. נוסף להגזמות ולאי הדיוק התפלאתי ללמוד שאין נשים אוצרות רציניות ושכל הכתיבה של כולן היא ג'יבריש.

    • יש אוצרות רציניות, גם בראש הפירמידה, וחלקן אף כתבו טקסטים מכוננים באמנות הישראלית. הטקסט כעת משקף את זה, כדי למנוע אי הבנות.

  2. ניתוח מעניין.
    יש לי תחושת בטן חזקה, ואני מציע היפותזה ביקורתית, לא בהכרח מבוססת: מי שמשלם הרבה כסף על רכישת אומנות פלסטית וחזותית ואוהב להתחכך ביוצריה, הם אנשי האלפיון העליון. לא לחינם רוב האוצרות הן נשים: הן בדרך כלל בנות או נשות האלפיון העליון. מלכתחילה הן פנו לתחום כי משכורת הן לא צריכות כל כך, ופנאי יש להן בשפע. מן הסתם רובן עם ששורשים מערביים, ולא ממדינות האיסלם. ייתכן שהן מתוגמלות מעצם החיכוך החברתי בין האלפיון לאמנים – תיגמול לא מוחשי – או נגישות ליצירות אמנות יקרות להציג בטרקליניהן המפוארים.
    יש מישהו שמרים את הכפפה ובודק את זה מחקרית?

    • לא מעט מהאוצרות חיות מן היד אל הפה, ממש. הן כמעט בתחתית שרשרת המזון, מתחתן ישנם רק האמנים…אבל כן, יש לא מעט מקצועות שהחברה לא מוכנה לתגמל כראוי, למשל מורות, שההגמוניה הגברית דואגת להסליל לשם את הנשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s