הפקעת


בצלאל טווה את הפקעת אט אט, על פני שנים, מעץ ומתכת, נייר וגומי, פלסטיק וזכוכית.

המעטפת החיצונית החלה כעץ ארז אי שם בארץ אחרת, צפונה מכאן. העץ הפך לארגז שנבנה ביד גסה להכיל את אוצר החפצים שמשפחה אחת לא ידועה, לא יכלה נפשית להשאיר מאחור, שם באותו המקום המוכר וכבר לא אהוב שאותו עזבו. פעם קראו לארגז כזה "ליפט", ולתקופה של כמה שבועות, באנייה בדרך למקום ההוא, שם בלבנט, הוא הכיל את כל עולמה החומרי של אותה משפחה.

בצלאל רכש והעמיד את הליפט בקצה החצר, סמוך למספר סככות שהכילו אוסף מפואר של גרוטאות. עם הזמן הוא הוסיף לו כיסוי של נייר זפת שהפך אותו עמיד לגשם, ואחרי עוד כמה שנים, גם כיסוי של  לוחות פח גלי, עם כמה בלוקים עליהם, כדי שהכיסוי לא יעוף ברוח. מרופט, אך יעיל. D1000024

אורחים כמעט ולא נכנסו לליפט. רובם ממילא לא יכלו לזקוף בו את קומתם – הליפט הלם במדויק את שיעור קומתו של בצלאל. ואז הוא החל לעבות את הפקעת – הנפח הפנימי הפנוי התמעט אט אט, ככל שהוא הפך את הליפט לחלל שאליו היה רק הוא יכול להיכנס.

בצלאל, איש נחבא אל הכלים, הפך את הליפט למקום בו יוכל להיחבא אל כליו.

סביב הכיסא שבמרכז החלל ושולחן העבודה הזעיר שלידו נפרשו, כלפי מטה וכלפי מעלה וכמעט בשלוש מאות ושישים מעלות מסביב (פרט למעבר צר אל הדלת), מגירות קטנות וגדולות ובהן ברגים, מסמרים ואוסף של אביזרים שונים ומשונים שרק בצלאל ידע מה תפקידם. כלי עבודה, רובם ידניים אך גם חשמליים, היו תלויים מכל עבר בהישג יד על לולאות של חבל וחוטי ברזל. אחרי שמדחס אויר נטווה גם הוא אל תוך הפקעת יחד עם שני מכלי אויר ומיכל גז אחד, גם כלי עבודה המופעלים באוויר דחוס התווספו אל החלל הצפוף ממילא, והותירו מקום, בקושי, רק לגופו הצנום.

כלי עבודה היו הדברים היחידים שבצלאל הרשה לעצמו לרכוש רק לצרכיו הוא. ואיכשהו תמיד היה צורך, וגם נמצא מקום, לעוד כלי חדש. פה לא היה בצלאל  צריך לקבל את אישורו והסכמתו של איש, או ליתר דיוק, אישה. זו הייתה הטריטוריה שלו, לגמרי.

כשפרש מעבודה, הפקעת הייתה כבר מושלמת – הממלכה הפרטית שלו בה אף אחד לא אמר לו מה לעשות, בה לא ניהלו אותו. מערכת היחסים הזוגית שלו הייתה אמנם רבת שנים ואוהבת, ובכל זאת, ה"פקעת" הייתה עבור בצלאל כאותה ממחטת אף מיתולוגית של הנשיא חיים וייצמן, זו שעליה אמר בזמנו שהיא המקום היחידי בעולם אליו מותר לו לדחוף את אפו…

יותר משהיה הליפט דומה לפקעת, שממנה בוקע הגולם ועף כפרפר אל העולם, הוא היה דומה לאותה הקונכייה, זו שסרטן הנזיר מאמץ לעצמו, קונכייה אליה הוא ניכנס וממנה הוא יוצא כרצונו, יצור ביישן ועניו שכמותו. אלא שסרטן הנזיר לא ממש מתאים את הקונכייה שהוא מוצא לצרכיו. בצלאל לעומת זאת שכלל ושכלל את הקונכייה שלו עד שהוא והיא כמעט והפכו יצור אחד, סייבורג רב זרועות ומכשירים, עתיר יכולות וכישורים, סייבורג המוכמן היטב בתוך מעטפת העץ מוכתמת השנים שאותה בצלאל משח מבחוץ, אחת לשנה, בשמן מנוע משומש של רנו 12.D1000015

הסייבורג הזה, השילוב הסימביוטי של בצלאל והמכשירים שהקיפו אותו, שהיוו המשך ישיר של זרועותיו, הפיק מפעם לפעם גם תוצרים – תכשיטי כסף יפיפים, עשויים בקפידה ובטעם. אלו היו ההוכחה שבתוך תיבת העץ המהוהה רחשה פעילות יצירה סמויה מן העין, שקרו שם דברים, שבצלאל נכנס לשם לא רק לחפש שקט ומסתור.

ואז התרוקנה הפקעת. תחילה נטש אותה בצלאל. הוא התכווץ והתכווץ, עד שעבר למקום יותר הדוק והרבה יותר שקט. ואז החלה הפקעת לאבד עובי, מהפנים כלפי חוץ. קולפה לה המעטפת הפנימית של הפקעת, וארסנל הכלים המפואר ממנו הורכבה חולק בין מחותניו של בצלאל שגם ברגים ומסמרים לא יחסרו להם להרבה שנים.

הפקעת החלולה והמדולדלת נשארה מיותמת בקצה החצר. איש כבר לא צבע את חיצוניותה בשמן מכוניות משומש מדי שנה. אחד מצירי הדלת נתלש, והדלת נשארה פתוחה ותלויה על ציר יחיד. עץ הלימון העתיק שלידה כיסה אותה אט אט בענפיו, ולימונים שנשרו באין קוטף ניקדו את הקרקע שסביבה בצהוב זרחני.

כמה שנים אחרי כן, הגיעה משפחה נוספת, מארץ אחרת, שהחליטה לבנות לעצמה בית נוסף, בלבנט, למקרה ש…והפקעת כבר לא הייתה שם יותר, התפרקה והתפוררה מנגיעת אגב של כף הדחפור שמחק את הנוף שבצלאל השאיר מאחור.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “הפקעת

  1. שלום גד השדה,
    אני עוקבת אחר הבלוג שלך כבר זמן רב ואוהבת אותו מאוד. אהבתי מאוד את סיפורך וכתודה אני מגישה לך סרטון על סרטן הנזיר העובר דירה.

    יעל

  2. סיפור יפה מאוד.
    גרמת לי להזדהות עם "בצלאל". מחכה לשמוע עליו עוד.
    (זוהי פעם ראשונה שנתקלתי בסייבורג. לא קוראת או צופה במדע הבדיוני של ימינו. את בצלאל אהבתי. כנראה בגלל שהוא לא ממש סייבורג. רק בתחושה שלו. זהו, לדעתי, ההבדל העיקרי בין הצומח החי והאדם, לבין הדומם, קרי המכונה. לא מאמינה שלמכונה יהיו פעם תחושות, שלא לדבר על רגשות. אבל זוהי סתם הערת אגב לא קשורה לסיפור. כפי שציינתי: את בצלאל הסייבורג אהבתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s