תקווה


לפני כמה חדשים, סתם, חיפשתי בפייסבוק את הילדים שאתם למדתי בבית הספר היסודי. את חלק מהבנים מצאתי, אבל לא מצאתי אף אחד מהבנות.

טוב, אמרתי לעצמי, עברו הרבה שנים. הילדות של אז הן כנראה כבר נשואות, בטח כבר עם ילדים. ועכשיו יש להן שם משפחה אחר.

חבל שרק ל"בנים" נשאר השם, לא ל"בנות".  כלומר, לא לבנות שמתחתנות. נכון, לא חייבים להתחתן, ובעצם גם אם מתחתנים, לא חייבים להחליף את שם המשפחה. יש לא מעט נשים שנשארות בשם משפחתן המקורי, או שמוסיפות לשמן המקורי מקף ואחריו את שם משפחת בן זוגן. אבל כנראה שהנשים שפעם היו ילדות בכיתה שלי בבית הספר היסודי דרור, לא עשו כך. או שהן לא בפייסבוק (כן, יש כאלה…) או שהן כבר לא חיות בארץ, או שהן כבר לא חיות.

בספרד זה אחרת. שם כל ילד מקבל את שמות המשפחה של שני הוריו. אלו בתורם קיבלו את שמות המשפחה של שני הוריהם גם הם, כך שאתם מבינים שיש לספרדים שמות משפחה מאד ארוכים, שהם משתמשים בפועל רק בזנב שלהם.

אצל היהודים בספרד, זה לא היה כך. עד שאיזה קיסר אוסטרי במאה ה 17 החליט שיהודים צריכים שמות משפחה כדי שאפשר יהיה לרשום אותם באזרחים, לא היו ליהודים שמות משפחה. הם נקראו על שם האבא, למשל בן-משה או בן-יעקוב. או לפעמים, דווקא על שם האימא, או הסבתא. וכך הם נרשמו במרשם האוכלוסין על פי הצו הקיסרי, ומאותו הרגע, השם נשאר קבוע מדור לדור, בצד של הגברים כמובן.

שם המשפחה שלי, גיליתי לפני כמה שנים, משמר את זכרה של אשה.

והיא עוד ענתה לשם תקווה, תתארו לכם.

היא חייתה בספרד, כנראה, לפני יותר משש מאות שנים. משפחתה, שהיא גם משפחתי, נקראה על שמה: אספרנסה, תקווה בספרדית. מעכשיו פשוט אקרא לה תקווה.

בן זוגה של אחותי הכותב לעתים לכתב העת לילדים "עיניים" (גילאי 6-13) חשב שסיפורה המדומיין של אותה תקווה יכול להתאים כסיפור לגיליון הבא של עיניים, שנושאו יהיה "תקווה". גרסה מעט שונה של הסיפור שכאן לא נראתה לעורך מתאימה לעיתון, ולכן הסיפור מוצא עצמו פה. העורך כאן פחות בררן 🙂

ניסיתי לדמיין לעצמי את אותה תקווה ואת סיפור חייה,  כבסיס לאותו סיפור שלקחתי על עצמי לנסות ולכתוב. ולכן אולי יצא שחלמתי עליה לא מזמן. בחלומי היא נראתה בדיוק כמו שנראתה סבתא שלי. אישה נמוכת קומה, לא צעירה, עדינה למראה, אך שולטת במשפחתה ביד רמה ובסמכותיות, ומנהלת את ענייניה  בתבונה.

תקווה הקדמונית בספרד של ימי הביניים, בנגוד לסבתי אתל במהלך מלחמת העולם השנייה, לא איבדה תקווה במצבים קשים. כמו סבי לודוויג, היא הבינה שתקווה לא תגיע מלשבת על התחת ולקוות שיהיה טוב. שיש צורך ביוזמה ובפעולה כדי לגרום לכך שתהיה תקווה.אספרנסה

יתכן שמשפחתי נקראת על שמה בזכות התושייה והנחישות שהיא גילתה, בסביבה עוינת ששאפה להשמיד אותה ואת משפחתה. כי היא הצילה את כל משפחתה, פעמיים.

מלמדים בבתי הספר שהשנה בה גורשו היהודים מספרד (וגם קולומבוס "גילה את אמריקה") היא 1492 אבל שיעורי ההיסטוריה מפשטים את הסיפור.

כי באותה השנה, 1492, קולומבוס לא באמת גילה את אמריקה. הוויקינגים, והסינים "גילו" אותה קודם. והאינדיאנים גילו אותה כמה עשרות אלפי שנים עוד קודם. גם בספרד, רדיפות היהודים התחילו הרבה קודם, וכבר כמה שנים קודם הכריחו את רוב היהודים להתנצר או לעזוב. אבל גם את המוסלמים, שמהם היו שם יותר.

אבל ההיסטוריה היא ממילא, במידה רבה, "סיפור", שבדרך כלל מספר אותו הצד המנצח. פה, אני הצד המנצח, ששרד, אולי בזכות אותה תקווה קדמונית. אז הנה ה"היסטוריה" המדומיינת שלה, טובה לא פחות מהרבה היסטוריה שמלמדים אותנו.

חלמתי שתקווה, אז ראש המשפחה אחרי שבעלה נפטר בגיל צעיר יחסית, הבינה מוקדם יחסית שאין ליהודים עתיד בספרד, גם אם יסכימו להתנצר כפי שדרש המלך פרננדו השני. במקום להמתין ולראות מה יקרה, היא כינסה את כל המשפחה, גברים ונשים כאחד, וביחד הם החליטו להגר. כיוון שייצאו ביוזמת תקווה, לפני היציאה ההמונית הכפויה של היהודים, הם הצליחו למכור את רכוש המשפחה במחיר סביר שאפשר להם התחלה חדשה במקום אחר. וכך, כל המשפחה בראשות תקווה, כמה עשרות אנשים, הפליגו יחד באנייה אל העיר נאפולי. היום בדרום איטליה, אז חלק מממלכת ספרד.

תקווה צדקה. גם התנצרות היהודים לא הספיק לשליטים ולכנסיה הקתולית, וכמה שנים יותר מאוחר, ב 1492, הם פסקו שהיהודים "מטמאים" את שכניהם הנוצרים, וגרשו את כל היהודים, גם את רוב אלה שהתנצרו. גם היהודים מדרום איטליה גורשו.

דמיינתי לי את תקווה, בנאפולי, עדיין בחיים אבל כבר מאד זקנה, בזמן הגרוש. גם שם באיטליה היא פעלה כדי ליצור, באופן פעיל, תקווה למשפחתה. אחרי ששמעה שמלך הונגריה מחפש אנשים עם ידע ביצור משקאות חריפים, ציוותה על שלושה מנכדיה לצאת לעבוד וללמוד את המלאכה ביקבים באזור.

כאשר הגיע הגירוש, אותו חזתה מראש, כינסה תקווה את המשפחה המורחבת, ואמרה להם שלשם, להונגריה הרחוקה צריכים בני המשפחה לעבור. כבר מאד זקנה וחלשה בגופה,  אבל עדיין שולטת ברמה בגורל בני משפחתה, שבמצוותה הם שוב מעמיסים את מיטלטליהם על עגלות, ויוצאים לנסיעה הארוכה אל צפון מזרח היבשת האירופית, שוב נודדים אל הלא נודע. שוב עוקרים את עצמם ממקום מוכר, בתקווה לעתיד טוב יותר.

ותקווה? היא העדיפה להישאר. לא היה לה את הכוחות לעקור שוב. אבל המשפחה לא הייתה מוכנה להיפרד מזו שבתבונה כה רבה ניהלה את חייהם כל כך הרבה שנים, מזו שנתנה להם את התקווה.

באחת העצירות, אי שם במעלה הרי הדולומיטים המפרידים בין איטליה לחבל הארץ שהיום נקרא אוסטריה, פנה נכדה שנהג בעגלה אליה בשאלה, וסבתו ששכבה שם על ערימת שמיכות, מכורבלת בשמיכת צמר עבה, כבר לא ענתה לשאלתו. היא נפטרה בשלווה, בידיעה שבני משפחתה בדרך למקום בטוח.

שם, בהונגריה, שנבלעה עם השנים בממלכה האוסטרו-הונגרית, "אספרנסה" הפך עם השנים ל"שפרינצה" – הגרסה האשכנזית של השם, ועם השנים השתבש עוד והפך ל"שפרינצק", ל"שפרונץ" ולעוד מספר שמות דומים.

פה בישראל, שם משפחתי השיר מעליו את מחצית אותיותיו והפך שם עברי שפירושו "חכמה" ולא "תקווה". הייתי אולי צריך פשוט לחזור לשם המשפחה "תקווה" כאשר הלכתי לפני הגיוס לצבא למשרד הפנים ושיניתי את שמי לשם עברי. אלא שאז עוד לא הכרתי את הסיפור הזה – זה שעכשיו, גם אתם מכירים.  למרות השינוי, זכרה של תקווה עדיין טמון שם, עמוק בתוך שם המשפחה שלי, ויש לי תקווה שגם ילדי וילדיהם הם ימשיכו לשאת את זיכרונה של תקווה עוד שנים רבות.

Advertisements

5 מחשבות על “תקווה

  1. התרגשתי. כתוב יפה, מהלב אל הלב.
    ראיתי ששמת את הרשומה גם ב- בידיון. יש ברשומה כמה קטעים שאפשר לפתח יותר כסיפור בפני עצמו (אם "בא" לך). למשל: החיים בנפולי, ו/או המסע לעבר הונגריה. אז אין צורך להוסיף את המילים: "דמיינתי לעצמי".

  2. פינגבק: עודד הנודד | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s