המבט


אני לא ממש מתלהב ממה שיש לפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן פול סארטר להגיד.  יצא לי קצת בזמן האחרון (וגם קודם לכן) ללמוד ולקרוא דברים שהוא כתב וחשב. קראתי וגם ראיתי גרסה אנגלית של המחזה שלו הנקרא בעברית "בדלתיים סגורות" ובאנגלית in camera. וקראתי חלק מספר שלו הנראה בעברית "המבט". (וגם את "הבחילה")

במחזה "בדלתיים סגורות" סארטר מתאר את הגיהינום, כ"נוכחותו של האחר". אין שם שיפודים לוהטים, אין שם אש הגהינום. יש שם רק חדר, ובו שלוש ספות, גבר אחד ושתי נשים. יחד לנצח. זה הגהינום.

ולמה חושב סארטר שנוכחותו של האחר הוא הגהינום? למה היחסים היחידים האפשריים לדעתו בין בני אדם הם של קונפליקט?

ראשית, כי הוא לא מאמין שאנחנו יכולים לראות מישהו כסובייקט בזמן שאנחנו עצמנו סובייקט. או שהאחר הוא סובייקט ורואה אותי כאובייקט, "מחפצן" אותי או שלהפך, אני הסובייקט ואני רואה אותו אך כאובייקט, "מחפצן" אותו.

למה לא יכול להיות יחס ישיר בין סובייקטים? ככה. סארטר לא באמת מסביר.

אז המאבק הראשוני הוא מי יחפצן ומי יהיה מחופצן. יתכן שפעם ידי תהיה על העליונה ופעם האחר יגבר, אבל בכל רגע נתון, יש מנצח אחד ומפסיד אחד. אני מודה שקשה לי לקבל את זה. ליתר דיוק, לא קשה. אני פשוט דוחה את התאוריה הזו. יותר מאשר לגלות משהו משמעותי על העולם, היא אומרת משהו משמעותי על מי שהגה את התאוריה הזו.

והסיבה השנייה שבגללה נוכחות האחר היא גיהינום? עפ"י סארטר, מבטו של האחר מחריב את עולמי. שולל אותו לחלוטין. מה כוונתו בזה?

נתחיל בזה שהמבט שלי מכונן עולם. אני מסתכל סביבי, ורואה אוסף אטומים שאני מקבץ לעצמים ונותן להם שמות מנקודת המבט שלי ובאופן שהוא לגמרי ייחודי ומיוחד לי. אני שם לב לדברים מסוימים ולא לאחרים, אני מרגיש וחווה דברים לגבי אובייקטים שאותם אני קולט בחושים או זוכר, באופן שונה מכל אחד אחד. כמעט אמרתי מכל אדם אחר, אבל שמתי לב בשנייה האחרונה שכמו סארטר, כמעט שחטאתי בסוגנות.

ואז בא אדם אחר, אומר סארטר, ואני יודע, שמבטו מכונן עולם, מבחינתו, השונה מזה שמבטי כונן. אני כבר לא "בן יחיד" בעולם ופתאום "העולם" הוא לא רק הגרסה שלי. הוא גם שלו. גיהינום, לא?

אז זהו שלא. בניגוד לסארטר, אני די בטוח שהגרסה שלי של העולם יכולה לצאת אך נשכרת מקיומן של גרסאות אחרות של העולם, ומהיותי מודע לתוכנן. יותר קל, לי לפחות, לחשוב בצורה ביקורתית על הדברים אם אני רואה דרכים אחרות שבהן אחרים רואים את אותם הדברים. גם אם אני לא מסכים, נקודות המבט הנוספות הן מבחינתי ברכה, לא קללה.

ובנקודה נוספת אני חולק על סארטר: לא  רק אדם אחר, גם בעלי חיים, יש להם "מבט", הם סובייקט. לא סובייקט אנושי, אבל עדיין סובייקט, בעל תודעה המכוננת עבורו עולם.

אפילו החתולה שלי, (ליתר דיוק – היא זו שרואה אותי כשלה…)  צ'ילי, היא סובייקט. למרות שאפילו בין החתולים היא לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, עדיין, במבט עיניה הצהובות המדהימות היא מחפצנת אותי לגמרי. ואני מודה, שגם אני אותה. מבחינתה, אני מי (או מה) שלפי העניין ימלא את קעריתה במזון (טבעוני כמובן), יפתח לה את הדלת או יגרד את צוורה בדיוק ככה, והיא יודעת לתקשר את הפונקציה שאני צריך למלא עבורה בדיוק, כולל "תעזוב אותי בשקט".  ואני זה, שאם בא לה כמובן, איהנה מחתוליותה, מהזרות המופלאה שלי, מפרוותה הנעימה ומהגרגור שהיא מפיקה או אטעם מנחת שיניה או ציפורניה…

ברור לי לחלוטין שהיא רואה את העולם אחרת לגמרי ממני. לפעמים אני רואה אותה נדרכת וזוקפת אוזניים לצלילים שאני כלל לא שומע. או יושבת ליד החלון הפתוח וממפה את העולם על פי תחום רחב ומגוון של ריחות שלי אין אפילו מושג מהם. היא גם רואה דברים שאני לא רואה, בייחוד בחושך. והיא עוד יחסית לא מודל מפותח במיוחד. לא כמו חתולנו המנוח דידי, שהיה מכונת חישה משוכללת ביותר. וגם תודעה מפותחת הרבה יותר. כן, לבעלי חיים יש תודעה. אחת הסיבות שאני לא מוכן שיהרגו בהם בהמוניהם כדי לייצר עבורי אוכל.

ברוב המקרים אני חווה דווקא שנוכחות של ה"אחר" (לאו דווקא אדם – בעל חי הוא בפירוש "אחר" וחתול הוא הכי "אחר" שיש), יכולה להרחיב משמעותית את עולמי. אני, בניגוד לסארטר, לא גדלתי כילד יחיד ומפונק, ולא נשארתי כזה בבגרותי. אולי לכן אני לא רכושני כמוהו לגבי העולם שתודעתי מכוננת. אני מסכים שיש משהו נכון בכך שנוכחות האחר מערערת את עולמי, במובן האבסטרקטי כמובן. אני רק לא מסכים אתו בערך השלילי שהוא מייחס לזה.

נוכחות האחר "מאיינת" את עולמי? היא "גיהינום"? נו באמת. השימוש במושגים האלה מטופש כמעט כמו הפרסומת ההיא  של מקדונלדס, שבה צעיר מתולתל מגיע לחלל גדול ובו רבות הנערות יפות המראה (שאותן הפרסומת מחפצנת למהדרין). אחת מהן מביאה לו המבורגר בלחמניה על מגש. כשהוא שואל אותה בתימהון "זה הגיהינום?" מופיע לפתע מחסום על פיו המונע ממנו לאכול את אותו הפגר הקצוץ בלחמנייה, ו"המלצרית" אומרת לו בקול עבה "זה גיהינום".

כנראה שאני כבר הרבה שנים בגיהינום. כי גם כבר כמעט ארבעים שנה שאני לא מסוגל לאכול את הדבר הדוחה הזה. לא מאז שהבנתי מה זה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “המבט

  1. אני לא מכיר כל כך את הגותו של סארטר, אבל אני חושב שאתה מפספס משהו בנקודה של יחסי המחפצן-מחופצן. סארטר לדעתי נסמך על הגותו של היגל והפרט על החיבור הידוע על אדנות ועבדות מתוך הפנומנולוגיה של הרוח. היגל מתאר מפגש בין שני סובייקטים כאשר כל אחד רואה את עצמו כסובייקט ואת השני כאובייקט. מתחיל ביניהם תהליך במהלכו באמת אחד מהם הוא אדון והשני הוא עבד, אחד סובייקט והשני אובייקט. התהליך לדידו של היגל נגמר באוניברסליזציה של היחס הזה. כלומר, יחסי האדנות-עבדות אינם מתבטלים אלא מוכללים. כל אחד הוא גם אדון וגם עבד, גם אובייקט וגם סובייקט.
    נכון, זו אינה ראייה אידאלית של המציאות אבל אני חושב שהיא נכונה המידה רבה. מבחינות מסוימות כל אחד מאיתנו הוא קצת אובייקט. ראשית אנחנו אובייקטים מבחינת זה שיש לנו גוף שנתון לכורח שבטבע. גוף שבלעדיו לא יכול להתקיים החלק הרוחני והחופשי שבנו. שנית אנחנו אובייקטים של עצמנו. כלומר, אנחנו בעלי תודעה עצמית, אנחנו מבצעים רפלקסיה, אנחנו בוחנים את עצמנו כאובייקט וכסובייקט כל הזמן. שלישית אנחנו האובייקט של זולתנו, וזולתנו הוא האובייקט שלנו. האובייקט הוא מה שניצב אל מול הסובייקט, הדבר שנתון למבטו או לבחינתו של הסובייקט, הוא המושא של המחשבה, של המבט, של הדיבור וכו'. הנקודה היא לזכור שהאחר הוא גם סובייקט ולא רק אובייקט.
    לאור כל זאת אפשר לחשוב קצת אחרת על אמרתו של סארטר שהאחר הוא גיהינום. האחר אינו גיהינום באופן מוחלט אלא מבחינה זו שהוא מגביל את הסובייקטיביות שלי. אם אני מבין שזולתי הוא גם סובייקט נובע מכך ראשית שאני אובייקט בשבילו, אני מושא המבט שלו. ושנית שאני חייב להגביל את חירותי כסובייקט ביחס אליו, אני לא יכול לחפצן אותו.
    שוב זו אינה הפילוסופיה הכי אופטימית בעולם. היא מראה לנו את יחסי הכוח ששוררים בינינו בהכרח כסובייקטים. מצד שני אני חושב שהיא נכונה במידה רבה ויש לה כמה תובנות חשובות ומעניינות על חיינו.

    • סארטר לא מאמין בדיאלקטיקה הגליאנית, להבנתי. שימה לאל, Aufhebung, לא נראית לו אפשרית. לתפיסתו, לכל היותר אפשר, וצריך, להיות מודע לקונפליקט. אבל יחסים של אהבה, למשל, לא באמת אפשריים מבחינתו. גם לא אדישות. אין אפשרות לגישה שמעלימה או משככת את הקונפליקט, ולכן חייב אדם, לדעתו, לנקוט רק במעשים שמאשרים את קיומו הוא. ו fuck all כל אחד אחר.
      כך אני מבין את האקזיסטנציאליזם הסארטריאני, בניגוד לזה ההיידגריאני. בזה ההיידגריאני, הסובייקט הטבול בעולם מלכתחילה, ה"היות כאן", לא מתקיים בתנוחה לעומתית כנגד כל סובייקט אחר בעולם. לדעתי ה"איון" של סארטר חוזר לדקארט ולקוגיטו שלו המציץ מהחלון על העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s