מיכאל


הרשומה הזו אינה על מיכאל פריד מבקר האמנות, זה שכתב את "אמנות וחפציות" ואת
"Why photography matters as art as never before" (שאת הפרק הראשון ממנו תרגמתי ושמתי כאן לנוחיותכם). הרשומה הזו היא על מיכאל פריד אחר.

מיכאל פריד, זה שלי, אבא של זוגתי שתחיה, נפטר ב 26.11.2006 – היום לפני 7 שנים. איש עדין, נחמד ונחבא אל הכלים שחי באושר עם אהובה אשתו מעל שישים שנה, ולא שרד אפילו שנה אחריה.

הוא נולד ב 13.5.1920, בשם פאול ("פולי") פריד בעיר סאטמר שברומניה למשפחה יהודית ציונית, הצעיר מבין ארבעה ילדים.  היה יותר ציוני משאר המשפחה ועלה ארצה עם קבוצת נערים באניית המעפילים פאריטה שהעלתה עצמה על חוף תל אביב ב 22.8.1939.

מיכאל שהה בתחילה עם חברי קבוצתו בקיבוץ משמרות ואחרי כן יצא לשנת גיבוש ויבוש ביצות בכפר רופין. ביולי 1941,הפך הגרעין "עצמאי" ועבר אל  מחנה הסוכנות בהרצליה ג' של היום, לשלושה צריפים שעד היום נמצאים שם. זה היה  "קיבוץ ניצנים"  הראשון שלימים עבר לנגב וידוע  מהדף הקרבי הידוע לשמצה של אבא קובנר. שם חייתה אהובה, אשתו לעתיד, בזוגיות עם מישהו אחר. חברי ה"קיבוץ" עבדו כשכירים בפרדסי הסביבה.

לקראת סוף 1941 עזבו מיכאל ועוד חמישה חברים את הקיבוץ ועברו לחיפה. שם עבד מיכאל כטכנאי מכונות. בעקבות מסע גיוס נרחב בישוב היהודי ("נילחם בגרמנים כאילו אין הספר הלבן") קמו כל ששת החברים, נסעו יחד לצריפין והתגייסו יחד לצבא הבריטי ב 22.5.42. מיכאל התגייס ל"חיל הטכנאים" כמכונאי רכב, ויצא אתם לאירופה. שם נהג במשאית שעל צידה כתב באותיות גדולות "אהובה".

בחופשה מהשירות הצבאי בא, כמו רוב עוזבי הגרעין/קיבוץ, לבקר בדירה בה גרה אהובה. בגמר המלחמה הם כבר היו נשואים. הם נישאו ברבנות בתל אביב באחת מהחופשות של מיכאל מהבריגדה וירח הדבש שלהם היה ביקור בגן החיות…אהובה 001

אחרי המלחמה הם בנו את ביתם, במו ידיהם (ממש), בשיכון חיילים משוחררים, על שטח שבזמן שהותם בקיבוץ עיבדו כגן ירק. למיכאל ואחיו היה לאחר המלחמה מוסך רכב באזור התעשייה, היום של הרצליה פיתוח, עד שמיכאל עבר לעבוד בתעשייה הצבאית כמכונאי. הוא ניהל את מוסך צי הרכב של התעשייה הצבאית ברמת השרון, ומשם יצא לפנסיה. אהובה הייתה רוב שנותיה גננת,פריד

למיכאל היו ידי זהב, ממש, ותמיד היו לו תחביבים. הוא עסק בקרמיקה ובצורפות, בצריף קטן מעץ בירכתי החצר שלהם. D1000024

שם הוא עשה יופי של תכשיטי כסף שהוא גם תכנן ועיצב, עד שראייתו התדרדרה והוא כבר לא היה מסוגל.D1000015

מיכאל אהב מכוניות, במיוחד מתוצרת רנו, עד כדי כך שבתקופה מסוימת הכיסא שעליו ישב לפני הטלויזייה היה כיסא הנהג של רנו 12. הוא המשיך לנהוג הרבה אחרי שראייתו כבר לא באמת אפשרה זאת, ופרק הנהיגה בחייו הסתיים בנס כאשר הוא ריסק לגמרי  (ויצא ללא פגע) את המכונית (רנו כמובן) בה נהג, בהתנגשות ברכב שבא ממול ושאותו לא ראה. היו לו עוד כמה שנים של נסיעה בקלנועית אחרי זה, שגם ילדי מאד נהנו לנהוג בה.D1000036

היו למיכאל האוזניים הגדולות ביותר שראיתי אי פעם, ולמרות זאת, גם שמיעתו התדרדרה עם השנים. אלא שהוא לא היה מוכן להודות בכך – הוא היה בטוח שיש קונספירציה סביבו וכולם התחילו פתאום לדבר בשקט. אבל גם בשלב שכבר צריך לצעוק לידו כדי שישמע, הוא עדיין שמע מיד ואבחן כל אי סדירות קלה ברעש המנוע של מכונית חולפת.

מיכאל, "דודוש" בפי אשתו, היה אדם ביישן וצנוע שתמיד היה מעט בצילה של זוגתו אהובה ("דונדוש")  אבל היחסים ביניהם היו תמיד מודל לזוגיות טובה. כשאהובה נפטרה, מיכאל היה שבור לגמרי, אובד עצות וחסר ישע, ממש כמו סבי אחרי מות סבתי. יש כנראה הגיון בזה שגברים מתים בדרך כלל לפני נשותיהם…

מיכאל, כמו אהובה, קיבל אותי בחום מהיום הראשון. ביתם הקטן והצנוע הפך לביתנו השני. ילדינו, כמו שאר נכדיהם, תמיד ששו להגיע לשם, וזה תמיד היה משעשע לראות את מיכאל, טיפוס חרדתי במיוחד, מטפס אחריהם אל ראש המגלשה כדי להשגיח אחריהם מקרוב.IMG_0293

אני יכול עדיין לראות אותם שניהם בדמיוני, יוצאים ללוות אותנו אל המכונית, וכמובן שלא שוכחים אף פעם את מילות המפתח: "תיסעו בזהירות". אז נסענו בזהירות, וגם חזרנו. לא מעט.  המקום הזה ושניהם חסרים לי.

Advertisements

מחשבה אחת על “מיכאל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s