תומאס


כבר שנים שאני מנסה לצלם פה בחדר הזה, ולא מצליח. לא משנה מתי אני מגיע, החדר שורץ תיירים. עושה רושם שרובם סינים. השקעתי כבר שעות וימים בניסיונות, ועוד לא הצלחתי למצוא זמן שבו אין אנשים בחדר או שהסדרנים לא משגיחים.thomas

אני יודע שזה יכול להיות מדהים, עד כדי כך שאני חולם על זה בלילות, אני יכול לראות את זה אפילו כשאני עוצם עיניים ביום. אני לבד בחדר, מוציא את החצובה, מודד אור, מצלם בנחת והתכוונות את כל  שבעת הצילומים שמהם תורכב התמונה הסופית. אני זוכר אותם ואת פרטיהם בעל פה – זווית, אורך מוקד, צמצם, מהירות.

לקח לי כמעט חודשיים עד שהצלחתי למצוא דרך להסתיר פה את החצובה במקום שמצד אחד עובדי הניקיון לא ימצאו ומצד שני מספיק קרוב לחדר כך שאוכל להוציא אותה בלי שיבחינו בי. תאמינו לי שזה לא היה פשוט.

כמעט שהתייאשתי, ואז חשבתי לעצמי, שאנשים נואשים צריכים להיות מוכנים לנקוט באמצעים נואשים. שאין ברירה – אהיה חייב לשלם את המחיר.

בסוף, עשיתי את זה. משכתי כלפי מטה את הידית האדומה של אזעקת השרפה, זו היחידה שמצאתי שאינה בשדה הראיה של אף מצלמת אבטחה, והסתתרתי.

לקח ה מ ו ן זמן עד שהחדר והחדרים הסמוכים התרוקנו. עוד ועוד סדרנים עברו ובדקו שאיש לא נשאר בבניין, וגם המבקרים לא בדיוק שעטו החוצה. האמת, לא היה שום סימן לאש או לעשן, כך שאני לא מאשים אותם. אבל אני כבר כמעט שלא עמדתי במתח. כבר התחלתי לשמוע מרחוק את הסירנות של רכבי מכבי האש, ועדיין לא התרוקן הבניין. thomas1

לא הייתי מסוגל לחכות יותר. הוצאתי את החצובה ממחבואה, ופתחתי אותה. הרגליים והראש כבר היו מסומנים בנייר דבק עם הגובה ומפתח הרגליים שתכננתי מראש על בסיס התרגול שעשיתי במודל של החדר שבניתי אצלנו במרתף הבניין. המצלמה כבר הייתה מוכנה, העדשה כבר מכוונת לאורך מוקד של 45 מילימטרים. הרכבתי את המצלמה על החצובה ונכנסתי לחדר.

סוף סוף הייתי שם לבד. בלי סדרנים טרדנים שיאסרו עלי לצלם, בלי מבקרים שיתגודדו בהמוניהם בשדה הראייה שלו הייתי זקוק. העמדתי את החצובה בדיוק בנקודה שכבר הייתה מסומנת על השטיח במרקר בלתי מחיק, אותה הצלחתי לסמן כבר לפני חודש תוך שאני מעמיד פנים שאני קושר את שרוך הנעל שכביכול נפתח.

פתאום שמתי לב להבזקי אור אדומים שחדרו מהמסדרון, ממנורת אזעקת האש שעל הקיר שם. על זה לא חשבתי, לא הייתי בטוח שאוכל לצלם מספיק תמונות ברצף כך שלפחות אחת מכל שבע התמונות להן הייתי זקוק כדי לייצר את הפנורמה שרציתי, תהיה בין אותם הבזקים אדומים. כנראה שאצטרך לצאת ולנפץ את המנורה הזו. אם כבר הסתבכתי, אז נלך עד הסוף.

יצאתי למסדרון, והצלחתי להבריג החוצה את הנורה האדומה בלי לגרום נזקים. אבל זה גזל ממני דקות יקרות. וקול הסירנות בחוץ המשיך להתחזק.

חזרתי מהמסדרון. סוף סוף הייתי לבד בחדר. הרמתי מבט אחרון לראות שהכול בסדר.

פה זה נגמר.

תכנונים של חדשים פרחו ונעלמו מראשי. שכחתי מהמצלמה. שכחתי גם את החצובה, גם את החשיפה, גם את הזויות שתכננתי. יכולתי רק לעמוד ולהסתכל בציורים. המראה לפת אותי בגרון והדביק את רגליי לרצפה. לא הייתי מסוגל לעשות כלום.

ראיתי ציורים של רותקו כבר עשרות פעמים, וגם את אלה שפה בחדר ראיתי לא פעם. אבל אף פעם לא לבד. אף פעם לא ככה. עד רגע זה, גם כשכבר הייתי לבד בחדר, זה היה תמיד תוך כדי ניסיונות סרק לצלם, ותמיד הייתה שם הנוכחות הזו, של איזה סדרן מאחורי הפינה או העמוד, אורב לי. בדיעבד אני מבין שהידיעה הזו שאני לא לבד, שאורבים לי, שינתה עבורי את חווית השהייה בחלל ולא אפשרה לסוג ההתכוונות הזה להופיע, זה שעכשיו בא והשתלט עלי לחלוטין.

אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם, ממוסמר למקום. הפסקתי לשמוע את הסירנות מבחוץ. לא שמעתי כלום ולא ראיתי כלום חוץ מכתמי הצבע עמומי הגבולות שעל שבעת הציורים גדולי הממדים שבחדר. אבל פתאום התחלתי לשמוע קולות וצעדים, ממש קרוב. מכבי האש התחילו להיכנס לבניין, וכעת היו כבר במסדרון המוביל אל החדר. הספקתי בקושי לחזור ולקפל את החצובה ולהחזיר אותה למקום בו הייתה מוסתרת. ואז חזרתי לחדר שוב.

"מה לעזאזל אתה עושה פה? לא שמעת את האזעקה? צא מיד החוצה!"

"מצטער, שמעתי, אבל אני לא זוכר מה קרה אתי מאז"

"אתה בסדר?"

"אני חושב שכן. אבל לא הייתי מסוגל לזוז. לא יודע מה קרה לי"

תוך דקות מצאתי את עצמי על אלונקה באמבולנס בדרך אל חדר המיון. את הצילומים אמנם לא צילמתי אבל על האזעקה איש כבר לא שאל אותי. לפחות זה. עכשיו נשאר לי רק להצליח ולהשתחרר מבית החולים לפני שכל הבדיקות האלה ירוששו אותי. הם נחושים בדעתם שהיה לי סוג של אירוע מוחי. לך תסביר להם שהאירוע המוחי הזה נגרם על ידי ציור. הם עוד עלולים לאשפז אותי, ואין לי ביטוח רפואי לממן את זה.

לפחות יצאתי מהיום הזה עם התנסות שלא אשכח הרבה זמן. אותם רגעים שם לבד בחדר היו חוויה חזקה. אבל מה לגבי הפרויקט שלי?  גישתי אליו השתנתה לחלוטין, וממילא הייתי גם צריך לחשוב על פתרון אחר. לקח לי מספר חדשים לפתח את הרעיון, ועלה לי לא מעט כסף לממש אותו. הבנתי שאני צריך לגמרי לשנות גישה – לעבוד לאט יותר, הרבה יותר לאט, בלי לחץ. ולנצל את הטכנולוגיה טוב יותר.struth460

התחלתי מעמידה ליד עמדת השומר בכניסה. הפעלתי את מד העצר שבכיסי בשנייה שבה התמונה ממצלמת האבטחה שבחדר הופיעה על אחד הצגים שלפני השומר. מתצפיות קודמות ידעתי כבר שהיא מופיעה לשלושים שניות מדי שלוש דקות.

שוב משכתי כלפי מטה את הידית האדומה של אזעקת השריפה ושוב הסתתרתי.

שוב פעם לקח ה מ ו ן זמן עד שהבניין התרוקן. שוב התחלתי לשמוע מרחוק את הסירנות של רכבי מכבי האש, ועדיין לא התרוקן הבניין.

הוצאתי את הסולם הקטן שגיליתי מראש בגומחה הקטנה שבסוף המסדרון, ופתחתי אותו. המצלמה כבר הייתה מוכנה. בדקתי בשעון העצר ועשר שניות אחרי שהתמונה מהמצלמה פה בחדר נעלמה מהצג שלפני השומר עליתי על הסולם, פירקתי את מצלמת האבטחה והרכבתי במקומה את זו שקניתי. את הדגם היותר משוכלל, עם כושר ההפרדה הגבוה והמשדר האלחוטי המובנה – זה שישדר אל הממסר שהצמדתי לקיר הבניין מבחוץ את התמונות. ומקלט אלחוטי שהוספתי, שיאפשר לי לשלוט מרחוק על זווית המצלמה. תרגלתי את זה מראש וידעתי שאני יכול לעשות את זה בפחות משתי דקות.

ירדתי מהסולם, העפתי מבט חפוז אחרון לראות שהכול בסדר ויצאתי בריצה מהמוזיאון. ידעתי כבר מה עלול לקרות לי אם אשאר לעמוד ואסתכל סביב.

בשבועות שעברו מאז אני מקושש אט אט את הפיקסלים מהמצלמה. בונה את התמונה המורכבת ממאות ואלפי מסגרות של וידאו המצולמות על פני הזמן. אף אחד לא יכול להסתיר לי את התמונות – אני יכול לבנות את התמונה הסופית עם או בלי אנשים, אני יכול להזיז את אנשים מפה לשם כרצוני בתמונה שאני בונה. ובכל פעם שהתמונה מהמצלמה לא נבחרת על ידי המערכת הממוחשבת של המוזיאון להצגה לפני השומר המשועמם עד מוות שבלובי, אני יכול להתמקד ולהגדיל חלק כזה או אחר של התמונות וכך להגיע לתמונה מורכבת סופית באיכות שלעולם לא הייתי מצליח להגיע אליה אם הייתי מצלם במוזיאון גופא באותן הדקות הספורות שהפעלת האזעקה הייתה נותנת לי.

מפעם לפעם אני נכנס למוזיאון ומסתובב בשדה הראיה של המצלמה עם החולצה הלבנה, זו שהדפסתי במיוחד עם טבלת הצבעים של  Macbeth כדי שאוכל אחרי כן לכייל את הצבעים של הפיקסלים שאני מוריד מהמצלמה באותו הזמן. אני מקווה שהסדרנים לא יתחילו לחשוד, כי החולצה הזו באמת ביזארית. באותה הזדמנות אני גם מאפס את שעון העצר על פי הצג שליד השומר, מוודא שאוכל לשנות את זווית הצילום של המצלמה ואת המקום אליו היא מכוונת בזמן שאיש אינו צופה בזרם הדימויים שהיא קולטת.Samsung_GX10_colourchart_full-001

ואם מישהו יבחין שהמצלמה הוחלפה שם בחדר? שהיא משדרת החוצה? לא נורא, אי אפשר לגלות לאן היא משדרת.

תהיה לי בעיה אם ארצה להציג את התמונות שאני מרכיב באותו המוזיאון עצמו. אבל כבר יש לכך תקדימים. היו "פעולות" שכאלה בעבר, ויש לי סיבה לקוות שאם התוצאה הסופית אכן תהיה מרשימה כפי שאני מקווה שתהייה, יסלחו לי על הפריצה למערכת שלהם. ואם יעבור מספיק זמן, אני גם מקווה שאיש לא יקשר ביני להפעלת האזעקה, פעמיים.

הבעיה שיותר ויותר קשה לי להפסיק לצפות בזרם הדימויים המגיע אלי מאותו החדר. לפעמים אני מרגיש כאילו שבאותו הרגע בו ירדתי שם מהסולם, אחרי שהחלפתי בין המצלמות, שבאותו הרגע – לכדתי את עצמי בתוך החדר ההוא, לתמיד.

רוב הזמן, כשאני לא פיזית במוזיאון כדי לכייל את צבעי התמונה, או יושב בבית, מעבד במחשב את התמונה ובונה אותה אט אט, אני צופה במה שקורה שם בחדר. לפעמים אפילו בטלפון הנייד שלי, אפילו תוך כדי נסיעה ברכבת.

הנה, ממש עכשיו, אני רואה ששוב פעם הופעלה אזעקת האש שם במוזיאון. אמנם אין פס קול לזרם הדימויים שאני קולט מהמצלמה שבחדר, אבל את האורות האדומים החודרים מהמסדרון אני מזהה, משתי הפעמים בהן אני גרמתי להן להידלק. אני מקווה שזו לא שריפה רצינית הפעם, כי הפעם לא אני זה שגרם לאזעקת שווא. אני נמצא כאן בבית, לא מסתתר שם במוזיאון.

ומה קורה שם עכשיו? מי זה האיש שנכנס שם לחדר עם חצובה ומציב אותה בדיוק באותה נקודה על השטיח שסימנתי אני? מי זה שיוצא עכשיו למסדרון, וחוזר דקה אחרי שההבזקים האדומים פסקו? אני רואה שהוא מסתכל סביבו, ונשאר לעמוד ללא תזוזה, המצלמה עדיין תלויה על צווארו. "צלם כבר" – אני רוצה לצעוק לו, אבל יודע שהוא לא היה שומע אותי גם לו הייתי שם, צועק לו ישירות לתוך האוזן.

————————————-

למה הצילום משנה כאמנות? (פרק שתרגמתי מספרו של מייקל פריד), מדבר בין היתר על Thomas Struth שצילם את הצילומים מעלה.

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s