אותנטיות


שבת בצהרים, שיח גלריה בתערוכת "עכשיו / (כאן + שם)", בגלריה בנימין בתל אביב. תערוכת היחיד של זוגתי שתחייה. היה מעניין.

דיברה טלי תמיר, האוצרת ואחרי כן דיבר הסוציולוג ערן פישר, שספרו "הקפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית" סידר לי הרבה דברים בראש. הוא דיבר ביו היתר על אותנטיות, והדברים התחברו לי לדברים שלמדתי לא מזמן על משנתם של אקזיסטינציאליסטים כמו היידגר וסארטר (את הראשון אני מעריך הרבה יותר).DSC03851

אצל היידגר ספציפית, חיים אותנטיים כרוכים בבחירות נחרצות לנוכח האופק המוגבל במוות העומד לפנינו ומבחר האפשרויות העומדות בפנינו תחת אופק מוגבל זה ובהינתן המקום בהווה שעברנו מיקם אותנו בו. כתבתי על זה בעבר רשימה בשם נחרצות, וגם הבאתי שם דוגמאות. אצל סארטר, להבנתי, חיים אותנטיים היו כרוכים בעיקר בלהיות חרא אל אנשים, אפילו אלו הקרובים אליו, כביכול כדי שלא לעשות פשרות על חשבון האותנטיות של החיים. אני יכול לראות איך מישהו שרואה את הקץ ממש מקרוב יכול להיות אנוכי מאד, אבל אצל סארטר זה הפך אידאולוגיה. בכל אופן, אותנטיות היא תמיד בהקשר של מוות, של סוף ידוע מראש._DSC7798-s-001

חשבתי לי שאם היינו חיים לנצח, זה היה אסון. כביכול הכל אפשרי, ואפשר להספיק הכל. אבל מה שהיה קורה הוא שלא היינו עושים כלום. היינו דוחים כל דבר. אנחנו לא בנויים להתמודד עם אינסוף. ממש לא. אנחנו צריכים דד-ליין כדי להזיז את התחת. וגם לגבי בחירותינו – אם אנחנו לא חייבים להחליט, כי אפשר גם זה וגם זה, אז מה המשמעות של הבחירה ה"נכונה". אם אין לבזבוז הזמן משמעות, אזי גם אין לו ערך.

נראה לי שלאנלוגי יש אפשרות להיות אותנטי באופן שאין לדיגיטלי, הקשור הן לאורך החיים הבלתי מוגבל תאורטית של הדיגיטלי והן לאפשרות לשנות את הדיגיטלי באופן שאינו מאפשר להבחין בין המקור להעתק. מיצב,  כמו זה שבתערוכת  "עכשיו / (כאן + שם)", העובדה שלא רק סופו ידוע מראש אלא גם שעת סופו המדויקת ידועה מראש: השעה 14:00 בתשיעי לנובמבר 2013, מקנה לו סוג של חיוניות, סוג של אותנטיות שאין ולא יכול להיות לשום דבר שתאורטית ייהנה מחיי נצח, כמו למשל הדימויים הדיגיטליים שיוותרו מהמיצב אחרי שיוסר ויושמד.

וולטר בנימין, דיבר על ה"הילה" של יצירת האמנות שבטרם עידן השעתוק הטכני. הוא התכוון בעיקר להיותה הדבר המקורי. אבל לדעתי חלק מאותה הילה נובע גם מתוחלת החיים הסופית של היצירה.

למייצבים יש אורך חיים קצר במיוחד. הם עשויים למקום ותערוכה ספציפיים, ואחרי זה אין להם שום מקום שבו הם יכולים להיות קיימים. הם ממש הדוגמה של "הנר הבוער בלהבה גדולה וכלה מהר". המייצב "עכשיו / (כאן + שם)" שבו עסקינן, "עכשיו" בזמן שהרשומה נכתבת, הוא גם  "כאן" (ברשומה – בדימויו הדיגיטליים המצורפים כאן) וגם "שם", פיזית בגלריה. אבל סביר שב"עכשיו" בו אתם קוראים את הרשומה, ה"כאן" וגם ה"שם" יהיו כולם בעולם הווירטואלי, עותקים דהים של המקור. בעצם, הוא יהיה רק "שם".  ובניגוד לחיי אדם שסופם ידוע אך מועדו לא, מה שמאפשר לרובנו להדחיק את הסוף בהצלחה רבה, מועד מותו הידוע מראש והקצוב של המייצב, לא מאפשר להדחיק את קיום הקץ. למיצב יש לכן סוג של אינטנסיביות שאין למדיומים אחרים. גם עשייתו מושפעת מאותה תחושה ידועה מראש של זמן קצוב ומוגבל וגם, אני חושב שלפחות לחלק מהצופים, אותה תחושה מחלחלת – שהם צופים במשהו אותנטי באמת. משהו שקיים ואו-טו-טו יעלם וימות._DSC7875-1-s-001

נכון, שיש מיצבים וגם מייצגים שהפכו חלק מהקנון של עולם האמנות, ולכן זוכים לשחזור מקץ שנים, לפעמים שנים רבות. Victory over the sun של האוונגארד הרוסי מ 1913 זכה לשחזור בארצות הברית אחרי כמעט מאה שנים, וראיתי וידאו של השחזור. אין באמת תעוד של המקור, אז לא ברור עד כמה השחזור אותנטי, אבל אורכו של השחזור והשפה האנגלית הדוברת בו, האמצעים העשירים שהושקעו בו שבלי ספק לא עמדו לרשות מלביץ וחבורתו  כל אלו גורעים בצורה משמעותית מהאותנטיות של השחזור. יש בשחזור עניין, בעקר היסטורי, אבל זה לא זה. גם הבלט הטריאדי של Oskar Schlemmer וחבורת הבאוהאוס שלו מ 1923 שוחזר, וגם שם, העדר האותנטיות זועק לשמיים. בקיצור, השחזור הוא רק הזומבי של המייצב / מייצג המת.

יוצא מן הכלל הם מייצגים שנוצרו מלכתחילה כדי שיתועדו בווידאו. אלו הם עותקים שאין להם מקור. איש פרט לצלם או לצוות העוזרים לא היה נוכח בזמן ביצוע המיצג. המיצג תוכנן מלכתחילה לחיות רק בגרסתו המוסרטת, כמו למשל המיצג "מקום" של מיכה אולמן. הוא ביצע אותו בבדידות מזהרת, ללא קהל. עבודות כאלה לא מאבדות אותנטיות עם השנים, חוץ אולי ממראה המכנסיים המתרחבים בסגנון שנות השמונים של האמן המבצע שמגניבים ליצירה מקץ שנים סוג של נוסטלגיה שלא משרת את החוויה האותנטית מהיצירה._DSC7881-1-s-001

ומה לגבי יצירות אמנות "אנלוגיות" שאינן מייצב או מייצג? ציור או פסל יכולים לשרוד מאות ואלפי שנים. לא נצח, אבל הרבה. האם הם עדיין יותר אותנטיים מיצירות אמנות "דיגיטליות" כגון צילום או וידאו? נראה שלכל מטרה פרקטית, אורך החיים של אמנות אנלוגית לא שונה משמעותית, בתיאוריה, מזה של אמנות דיגיטלית. זה כמובן אם זה משהו שנכנס לקאנון וטורחים לשמר אותו. פרקטית, רוב האמנות שאינה שוכנת בענן הדיגיטלי, לא תחייה הרבה זמן, פשוט כי מישהו, מתי שהו, באיזה מעבר דירה, או אולי סתם, ישאיר אותה על המדרכה, בגשם. והמודעות לכך, הופכת גם אותן ל"אותנטיות", ליתר דיוק מקנה להן את האפשרות להיות אותנטיות, ועוד יותר מדויק – מאפשרת ליוצריהן לייצר יצירות שיש בהן אותנטיות. וכמובן, ישנו גם אותו עניין שקשה לשנות אותן, לא כמו אמנות דיגיטלית. אפשר לשנות, רק יותר קשה. אבל גם הקושי הפרקטי הזה, הופך את האמנות האנלוגית ליותר אותנטית מזו הדיגיטלית.1-_DSC7717-11

ומצד שני, גם האמנות הדיגיטלית, השוכנת "לבטח" בענן, אולי תהיה שם הרבה זמן, אבל גם היא, אם יפסיקו להתעניין בה, תחליק אט אט במורד רשימת תוצאות החיפוש ש google אן מנועי חיפוש אחרים מפיקים. המוות הקטן שלה יהיה ברגע שבו היא כבר לא תופיע בדף הראשון של תוצאות החיפוש. המוות הגדול הוא כאשר המידע יוצא מתוך אותם שבעת האחוזים (לערך) של כל המידע ברשת שמנועי החיפוש טורחים להכניס לאינדקס שלהם. ואז, רק מי שיודע איפה זה, יוכל לגשת לשם. משהו כמו יצירות האמנות שנתגלו לא מזמן מאחורי ערימות של קופסאות שימורים רקובות בדירה במינכן.1-_DSC7713-11

ההבדל הזה, בין "האלמוות" של אמנות דיגיטלית, למוות הידוע מראש של אמנות אנלוגית, ואף יותר מזה – למוות הידוע וגם קצוב מראש של מייצבים,  אינו משמעותי כאשר מדובר על היות תוחלת החיים של עבודת אמנות מוגבלת על ידי מידת הרלוונטיות שלה לתרבות של החברה שבה היא חיה ובה היא נצרכת. אם עבודת אמנות מפסיקה "לפעול" על צופיה, כי הקהל שלה השתנה, כי היא כבר לא מכווננת לעולם המנטלי שלו, לאסוציאציות שלו, אין זה כבר משנה אם היא עדיין קיימת פיזית בעולם או נגישה לחיפוש בענן. היא כבר לא אמנות, היא פריט בארכיב, מוצג מוזיאוני במקרה הטוב, חלק מההיסטוריה.

אבל גם להיות חלק מההיסטוריה חשוב. פה כבר לא מדובר על אותנטיות, יותר על "עיקבה" שהעבודה משאירה אחריה. פה יש לאמנות דיגיטלית יתרון מובנה.

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אותנטיות

  1. אני מודה שקשה לי לעקוב אחרי המהלכים הפילוסופיים.
    בסופו של מעקב, אני נשארת עם השאלות הפסיכולוגיות, כמו שיגרת היום-יום של האמן, מההיבט הרגשי… כמה הצורך האישי להשאיר "עיקבה", מצוי במוקד התהליך,…

  2. גד, יכול להיות שבפיסקה שלפני האחרונה: "ההבדל הזה, בין האלמוות…" טעית?
    נדמה לי שאת האלמוות שייכת לאמנות האנלוגית וכאן – לדיגיטלית.

    האמת, לא ברור לי כל כך למה פסל ותמונה בעיניך הם אנלוגיים והמיצג דיגיטלי. האם המיצג לא רציף? הריקוד של הרקדן, למשל , הוא אנלוגי, אבל הוא קיים הרבה פחות זמן מהמיצג. או המנגינה שמנגן עכשיו הפסנתרן בערוץ מצו בטלוויזיה.

  3. קראתי שוב את הרשומה וראיתי שאני טעיתי.
    מבחינתי מה שנכון הוא שלדיגיטלי אורך חיים בלתי מוגבל לעומת האנלוגי רק באופן תאורטי. תוכנות וחומרות גם עלולות להתכלות.
    באשר לאותנטיות – לדעתי גם הקלטה של מוזיקה שומרת על האותנטיות שלה. כנ"ל לגבי צילום והסרטה של מופעים מיצגים וכו'.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s