פלישת חוטפי הגופות


מכירים את התחושה שעלילת הסרט פלישת חוטפי הגופות כבר קרתה?

אתם מסתכלים סביב, ופתאום אתם שמים לב שהאנשים הנמצאים בגופם פה, ממש לידכם, לא באמת נמצאים פה. גופם עדיין פה, אבל מוחם, והקשב שלהם, נחטפו, או נבלעו, או ברחו, למקומות אחרים. מסך המחשב שלהם, או הטלפון הנייד, בלע אותם והותיר מאחור קליפה ריקה, גוף בלי מוח.

"מה?" הם ישאלו אם תפנה אליהם, בזכות האחוז הקטן מהקשב שלהם שהם הותירו פה. למרבה המזל אין עדיין ריחות או טעמים באינטרנט, וגם חוש השמיעה אינו ניתן למיקוד באותה המידה כמו חוש הראיה (אלא בעזרת אזניות).

אז איפה המקום הזה שבו הם נמצאים? הם נמצאים במרחב מרובה רבדים ורב ממדים, והם נמצאים בו-זמנית ביותר מרובד אחד שלו, בעצם כמספר החלונות שהם מחזיקים פתוחים. יש כמובן הרובד הפיזי שבו גופם וחלק מהקשב שלהם נשאר, ויש את הרבדים האחרים, שמצד אחד הם וירטואליים אך מצד שני גם הם שוכנים פיזית בשרת פיזי במקום עלום כלשהו, ומתווכים באפן פיזי לחלוטין דרך עולם תת קרקעי ותת מימי של כבלים, מתגים ונתבים.

את התחושה הזו, החוויה הזו של מסך מפוצל שהפך לעולם מפוצל אך אחוד, מנסה תמר שפר (אתר) להנכיח באמצעות המיצב שלה, עכשיו / (כאן + שם) שיוצג למשך שלושה שבועות ומחצה בגלריה בנימין בתל אביב.

את נקודת ההתחלה הרעיונית למיצב אפשר אולי למצוא באותם המקומות שבהם הרבדים הוירטואליים של העולם מקבלים ייצוג חזותי ברובד הפיזי שלו, בצורת QRC או Quick Response Code. הקודים הדו-מימדיים האלה המורכבים ממשבצות שחורות ולבנות, מקודדים בתוכם (בדרך כלל) כתובות אינטרנט,  ומאפשרים מעבר מהיר מכאן (העולם הפיזי) לשם, בעצם לכאן (הבלוג הזה בו אתם קוראים כרגע) אם הייתם עוברים בעקבות ה QRC מטה, המהווה קידוד חזותי של https://theshingimel.wordpress.com

qrcode

אתמול בצהריים נסעתי לתל אביב, לעזור להקים את המיצב הזה בתערוכת היחיד שלה, הראשונה בתל אביב, שתפתח כאמור ביום חמישי הבא, ה 17 לאוקטובר, ב 20:00 בגלריה בנימין,  בואו בהמוניכם, ההזמנה מצורפת.

הזמנה-תמר2

המיצב הזה, עליו תמר שפר עמלה כחמישה חדשים במשרה מלאה, יוצג שם כשלושה שבועות וחצי, ואחרי כן יורד וכנראה יושמד. אין שום אפשרות לאחסן אותו.  יישאר ממנו תיעוד צילומי פרטי ואולי גם באיזה בלוג או שניים. יתכן שתישאר גם עקבה בארכיון אחד העיתונים. וזהו.1-_DSC7687-1

כואב לי בבטן מהמחשבה על זה, כי מייצבים כאלה אין אפילו למוזיאונים גדולים אפשרות לשמר. אבל תמר עושה אותם, כי זה הדבר הנכון מבחינתה לעשות. אין ספק שמיצב אדיר ממדים כזה הוא קנבס רחב ביותר להביע את עצמך עליו, והיותו תלת ממדי מגדילה משמעותית את מרחב האפשרויות. 1-_DSC7654-1

בשבוע שעבר, על פני כמה וכמה ימים פורק המייצב שהוקם בסטודיו לחלקים חלקים, כל חלק נארז ב"פצפצים" (תמונת הכותרת מראה את מקצת החלקים הארוזים – חשבתי שזהו "מיצב" משל עצמו). נדרשו שתי נסיעות עמוסות לעייפה של מכונית סטיישן, ועוד נסיעה אחת של רכב קטן יותר כדי להעביר את הכבודה לגלריה. ידרשו כמה ימים כדי להרכיב את המיצב במקומו, ואז תפתח התערוכה, הגלריה תהיה פתוחה ארבעה ימים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם, ובכל פעם יבוא אולי מספר חד ספרתי של אנשים לראות, אם בכלל. הלב נכמר.1-_DSC7647-1

ובזה הושקעו כחצי שנה של האמנית, כארבעה חודשים של עבודת האסיסטנט טל שפר ב"עבודה נדרשת" (בשכר) בין הצבא לאוניברסיטה, ובמצטבר, כשבועיים עבודה שלי. וסכומים לא זניחים של כסף.1-_DSC7713-11

והתוצאה? מרהיבה, מעוררת מחשבה, tour de force אמנותי. אבל יתכן שאני משוחד. בואו לשפוט בעצמכם.1-_DSC7717-11

וזה מה שאומרת ההודעה לעיתונות:

המיצב התלת ממדי הנפרש לאורך שלושה קירות בגלריה עוסק בניסיון לייצג יקום היברידי שממזג בתפרים בלתי נראים, בין ה"ארכיטקטורה של הענן הדיגיטלי" לבין העולם הממשי. ההשראה למבנה לקוחה מן הצופן הגיאומטרי של הברקוד, המשמש לכניסה מהירה לאתרים ברשת. שפר מדברת על מרחב אין סופי של אתרים, שרתים, נתבים ונתונים אותם היא מתרגמת ל'נוף' אורבאני-ירחי, המכיל בתוכו חילוף מתעתע בין מציאות ממשית למרחב וירטואלי. התערוכה מדברת על העולם הרבוד ורב המימדים שמאפיין את החברה הטכנולוגית המפותחת ועל ריבוי הזמנים והאתרים שאנחנו נמצאים בהם במקביל, תוך טשטוש הגבולות ההכרתיים בין העולמות השונים.
צורת הבנייה של המיצב שעושה שימוש בטכניקה פשוטה – דיקט לבן, עיפרון ואבקת גרפיט – מנסה לומר משהו על המפגש בין הסובייקט הפיזי, הנוכח, לבין הענן המרחף, נטול הממשות.

The three dimensional installation spreading along three walls of the Binyamin gallery is an attempt to represent a hybrid world that merges, with invisible stitches, between the "architecture of the digital cloud" and the real world. The structure is inspired by the geometric structure of the 2D barcode used to provide quick access to web sites. Tamar Sheaffer refers to an almost infinite space of sites, servers, routers and data which she translates into an urban-moon landscape, encompassing a deceptive interchange between the actual reality and the virtual domain. The exhibition talks about the layered and multi-dimensional world that is a key characteristic of technologically developed societies. It also addresses the plurality of times and sites that we concurrently inhabit while blurring the boundaries between the different domains.
Sheaffer uses low-tech technique – whitewashed plywood, pencil and graphite powder – to say something about the intersection between the present physical subject and the hovering, immaterial cloud.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s