לסיכום הביאנלה בסאחנין


הביאנלה בסאחנין הסתיימה כפי שהייתה היא עצמה – ים תיכונית למהדרין. כיוון שביקרתי בכל האתרים בסאחנין שבהם הוצגו עבודות קודם לאירוע הסיום, חלקם יותר מפעם אחת, החלטתי לוותר על הסיור המודרך בביאנלה שפתח את אירוע הנעילה שלה ותכננתי להגיע ישר לחלק ההרצאות של האירוע. בתכנית האירוע, שפורסמה רק יום או יומיים לפני האירוע עצמו, וגם זה אחרי בקשות חוזרות ונשנות של כמה, אנוכי ביניהם, היו כמה מרצים ששווה לשמוע וגם נושאים שנשמעו מעניינים. אז באתי.

אבל כמו כל דבר בביאנלה הזו, גם האירוע הזה עבר רה-אוריינטציה, בדיוק על פי המוטו של הביאנלה כולה. (Re-Orientation). רה-אוריינטציה במובן של התכוונות לאוריינט, למזרח. ובמזרח כמו במזרח, מושג הזמן הוא גמיש, וגם התכולה של דברים היא משהו הידוע רק בדיעבד.

וכך, הסיור נמשך הרבה מעבר לזמן המתוכנן, וכשהגעתי באיחור לכנס, אחרי מה שהיה אמור להיות סיור, והפסקת צהריים עם ארוחה, ודברי פתיחה, וחצי ההרצאה הראשונה, בעצם רק נגמר הסיור, ובאי הכנס היו כבר עייפים, ורעבים, וצריכים ללכת איש לדרכו. וחלקם התעקשו לתת גרסה בקצרנות של ההרצאה שלהם, כדי לצאת ידי חובה עוד לפני הפסקת צהריים, ולהסתלק.

אז שמעתי ראשי פרקים של הרצאות חלק מהמרצים האורחים (יהודים כולם), הרצאות קצת יותר ארוכות של המארחים הערביים, כולל של הד"ר חוסיין טארבייה מקים המרכז האקולוגי המאד מרשים בו התארחנו, שללשכתו בחר לו שתי עבודות של מיכל אולמן (יש לו טעם). ואז יצאנו להפסקת צהריים שהייתה אמורה להיות בת רבע שעה (כולל נסיעה למסעדה סמוכה) והייתה בת שעה ורבע. אחרי כן היו עוד שתי הרצאות חפוזות ביותר, האחת של גליה בר-אור, מנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד, על "אמנות ופריפריה". ואז התפזרו כולם, וננעלה הביאנלה.

לנושא הזה, של אמנות בפריפריה, רציתי להתייחס. גליה בר-אור התייחסה (בעצם התכוונה להתייחס, אבל נגמר הזמן…) להצגת אמנות בפריפריה, לא לעשיית אומנות בפריפריה. לא מפליא, כי זה מה שהמשכן בעין חרוד עושה – מציג אמנות שבאה מהמרכז (כמובן) לתושבי הפריפריה, כמו התערוכה של יאיר גרבוז המוצגת כרגע שם. אם אמן מהפריפריה יהיה מוצג שם, זה יהיה אולי אחרי שכבר זכה להציג במרכז, או אלי מישהו כמו קופפרמן, או אורי רייזמן (טוב, לוחמי הגטאות וכברי הם בהחלט פריפריה).

אבל הסוגיה היותר כואבת היא סוגיית האמנות הנעשית בפריפריה. כי לאמנות זו קשה מאד למצוא במה במרכז. אם אין לך סטודיו בתל אביב, אין אוצר או עיתונאי שיטריח עצמו להגיע אליך לראות מה אתה עושה. וכיוון שחללי התצוגה בפריפריה, כדי לבנות את עצמם כמקומות משמעותיים, חושבים שהם צריכים להציג בעיקר אמנים שכבר קיבלו הכרה וכבר הציגו במרכז, אזי גם הם לא מהווים במה עבור אמנים היוצרים בפריפריה.

זו מלכודת שהביאנלה בסאכנין הצליחה לא ליפול לתוכה די בהצלחה. כי היא אירוע מספיק גדול כדי להציג גם וגם. גם אמנים ידועים מהארץ ומהעולם, וגם, לא הרבה, לא מספיק, אמנים מהפריפריה.

הביאנלה ממוקמת בפריפריה (כפר ערבי) של הפריפריה (הגליל) של הפריפריה (ישראל) כך שהיא מתחילה ממקום מאד נמוך מבחינת מיקום, אבל מצד שני מקזזת את הנחיתות הזו הזו ב"אקזוטיקה" מזרחית, מין קטע שמאפשר לחובבי אמנות ליברלים מהמרכז לשלב  מחווה ל"דו-קיום" עם סיור בארץ הגליל, ואם כבר באים, אז גם קצת אמנות.

האוצרים הביאו גם מבחר עבודות מרשים של אמנים בינלאומיים, כמו ברוס נאומן, מרינה אברמוביץ, שירין נשאט. עבודות וידאו כאלה אפשר כיום להעביר דרך הרשת עם מינימום לוגיסטיקה. דווקא עבודה של יאניס קונליס בתמונה מטה, שהוצגה באחד החדרים העליונים של "מוזיאון" המורשת הפלסטינית הכפרית (הפתטי), הוחמצה לדעתי על ידי רבים, וחבל. עוד עבודה שרבים לא שמו לה אליה היא של דניאל בורן, בתמונת הכותרת של הרשומה, שהוצגה באותו מקום. אבל את זו, לדעתי, לא נורא אם החמצתם.DSC02760אז אלו אמנים מהפריפריה ראיתי שם?  אני זוכר עבודות מ"הפריפריה" של העולם המערבי, מטורקיה, ואחת מהרפובליקות ממרכז אסיה, ומאפריקה. מה היה מהפריפריה הישראלית? היו עבודות של שני האוצרים –  אביטל בר-שי ובן זוגה בלו-סימיון פיינרו, שניהם מחיפה (שהיא בהחלט פריפריה בעולם האמנות הישראלי). והיו עבודות של מספר אמנים ערביים ישראלים כמו למשל עבודות טובות של עביר עטאללה, אמנית דרוזית מירכא.DSC03574

כן, והיו בביאנלה כמה עשרות, אולי מאות, מהכבשים של קדישמן. יש לו כנראה מכשיר, או גדוד אסיסטנטים שמייצרים אותן. או שזה מאותו כפר ציירים בסין שתוצרתו מוצגת בתערוכת הרדי-מייד בחיפה. הבנתי שלבעלי החללים בהם הוצגו העבודות הייתה יד בבחירת העבודות, ולבטח הייתה להם זכות ווטו על עבודות. מסביר למה לשכת ראש העיר מפוצצת בכבשים של קדישמן.
DSC02772

אני גם מודה שלא הגעתי ל"צבע גלילי" במעלות ושם כנראה כן הייתה במה בעיקר לאמני הפריפריה. אבל שמעתי שהארגון לא היה משהו לכתוב עליו הביתה. וזו הייתה במה לאמני פריפריה, בפריפריה של הפריפריה.

הנקודה היא שכמו שחשוב להציג בפריפריה אמנים מהמרכז, באותה מידה חשוב להציג במרכז אמנים מהפריפריה. לפחות להסיר את החסמים הבלתי אפשריים שעומדים בפניהם, ללא קשר לאיכות עבודותיהם. כי לא לכל אחד יש את האמצעים הכספיים לשכור לעצמו סטודיו ברדיוס של 200 מטר מגלריה רוזנפלד רק כדי שפעם בכמה חדשים הוא יוכל לפגוש שם אנשים. וגם זה רק אם הוא/היא משלם/מת לא מעט מדי חודש למישהי כמו דיאנה דלל.

איך עושים את זה? אין לי מושג…לארגן ביאנלה רחבת היקף רק כדי שתוכל להציג בה גם אתה את עבודותיך נראה לי פתרון קצת רדיקלי. אפשר אולי להתחיל עם תערוכות הבוגרים . בצלאל הבינו כבר שאת תערוכות התואר השני שלהם הם חייבים לעשות במרכז. אוניברסיטת חיפה גם עשתה את זה לראשונה השנה. ואני יודע שגליה יהב, זו שכותבת בהארץ, עשתה מעשה ראוי השנה ונסעה לכל תערוכות הבוגרים, גם אלה שלא הוצגו במרכז. אבל מעטים עשו כמוה, וחבל. הארץ הזו היא הרי מקום כל כך קטן…

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s