כידון


"אבו-נאדר, למה אתה כועס? מה יש לך נגד האחים המוסלמים?"

"מה יש לי נגד האחים? תראה, אני מוסלמי טוב. אפילו הצבעתי למורסי לפני שנה. אבל זה שהם אמרו שהם הולכים לקצץ את הקצבאות של הצבא, את זה אני לא יכול לקבל. בלי הקצבה מהצבא, אני מת.

תראה מה הולך פה מסביב – אף אחד פה בדלתה כבר לא יכול לפרנס ת'משפחה מהשדה שלו. לא מאז שהסכר אסוואן המקולל הזה עוצר את כל הבוץ שהנהר היה מביא.  אבא שלי, אללה ירחמו, סיפר ששלוש פעמים בשנה הם היו קוצרים, בלי דשן כימי בכלל. ועכשיו? בקושי פעמיים, והדשן אוכל לנו את כל הרווח. הקצבה זה מה שמחזיק אותנו.

אתה רואה את הכידון הזה שתלוי פה על הקיר, ליד התעודה מהצבא? זה הכידון שבזכותו יש לי קצבה לכל החיים. בזכותו אני גיבור. היה לי דם של ציוני על הכידון הזה שלי! וזה סידר אותי בחיים."

Jeff Wall

Jeff Wall

"איך זה סידר?"

"בוא תיכנס, תשתה קפה, ותן לי לספר לך.

אבא שלי שלח אותי להתגייס כבר בגיל 17. הייתי הבן השלישי, ולא היה לו כבר כסף להאכיל את כולנו. אז זה היה או לצאת לעיר לעבוד במשהו, או לצבא. אבא אמר – לך לצבא. בני הפלאחים לא נשלחים ליחידות קרביות, אז אין לך מה לדאוג. זה יותר בטוח מהעיר עם כל הפשע שיש שם.

בטוח, בטח. כמעט נהרגתי.

התגייסתי קצת אחרי אותה מתקפת הפתע הבוגדנית של הציונים. זו שאחריה הם ישבו בכל סיני. היה עדיין קצת מלחמה משני עברי התעלה, ואנשים המשיכו ליהרג, אבל אותי, אחרי שבועיים של טירונות, שלחו לשמירות, כמו את כל בני הפלאחים. נתנו לי רובה רוסי ישן ושלחו אותי לשמור בראס ע'אריב.

ישבתי שם כמעט שנה ולא עשיתי כלום, ואז התחיל להיות מעניין. הגיעו רוסים, והתחילו להתקין שם כל מיני מתקנים. לא סיפרו לנו מה זה בדיוק. רק אמרו לנו שלא נתקרב, ושעכשיו התפקיד שלנו מאד חשוב, ושחשוב שנשמור טוב. אפילו בנו לנו סככה שלא נצטרך לשבת בשמש כל היום.

גם האוכל השתפר, ונהיה ממש כיף שם בראס ע'אריב. היה  גם הרבה שתייה שהביאו הרוסים, אבל אני ממשפחה טובה, לא נגעתי.

ואז, לילה אחד, שמעתי הליקופטרים מתקרבים. הייתי בטוח שאלה של הרוסים, וכשהם נחתו ממש קרוב אלינו, לא זזתי מהעמדה. ופתאום, התחילו יריות. מה זה יריות, מכל הכיוונים. מטורף. בכל הצבא לא שמעתי כל כך הרבה יריות. והסככה שלי בדיוק באמצע. מיד יצאתי מהעמדה, רצתי אל הואדי הקטן שממול, ונשכבתי על הבטן, שם בין השיחים, מנסה לשקוע לתוך הקצת חול שהיה שם באפיק..

שהקרביים ילחמו. אם הם היו רוצים שאני אלחם, הם היו צריכים לעשות אותי קרבי. אבל גם נתנו לי לעשות שמירות כל הזמן, גם נתנו לי לצאת הביתה רק פעם בשלושה חדשים, וגם נתנו לי את הנשק הזה שאני בכלל לא בטוח שיורה. חוץ משלושת הכדורים שיריתי בטירונות, אף פעם לא יריתי. ואני עוד אמור לעמוד באמצע ושיירו עלי? מה אני, מג'נון?

שכבתי שם בחושך, ולא זזתי. ולאט לאט היריות הפסיקו. לא ידעתי מה קורה. הייתי מה זה לחוץ להשתין, אבל לא העזתי לזוז. וחשבתי, מה יגידו עלי? יגידו שפחדתי? שברחתי? יעמידו אותי למשפט צבאי? אולי יוציאו אותי להורג? מי יודע מה יעשו לי.

הייתי במצב רוח לא טוב ולא ידעתי מה לעשות. ואז שמעתי עוד שני הליקופטרים מגיעים, הסתובבתי בשקט בשקט אל הגב וראיתי אותם. הם היו ממש ענקיים, והם נחתו עוד יותר קרוב. יכולתי להרגיש את הרוח מהמדחפים שלהם. ואז ראיתי, שאלה ציונים. הציונים תוקפים אותנו? כל כך רחוק מישראל? לא יאומן.

זה עשה את המצב עוד יותר מדכא. שיאשימו אותי שאני ברחתי מהציונים? גם אם לא ישפטו אותי, אין לי מה לחזור לכפר. אבא שלי ימות מבושה. אני חייב לעשות משהו. אבל מה? כל הקרביים כבר נהרגו או נכנעו. החברה שלי או נהרגו או ברחו. אז מה, אני יעצור פה לבדי את הפלישה? עם הרובה החלוד הזה?

ואז שמעתי שריקה קלה. הרמתי טיפה את הראש, וראיתי חייל ציוני, הולך לו בנחת בשביל, שורק לו איזו מנגינה, עם ארגז כלים ביד, והעיקר, בלי נשק. בטוח שכבר אין אף אחד משלנו בשטח. הסתכלתי עוד יותר טוב, ולא ראיתי אף אחד אחר.

זו הייתה ההזדמנות שלי. הסתובבתי על הצד ושלפתי את הכידון מהנדן שעל החגורה. הרכבתי אותו בשקט על הרובה. ואז, כשהציוני הזה עבר ממש לידי, קמתי ובשקט בשקט רצתי אליו ודקרתי אותו בבטן. הוא כנראה שמע אותי רץ, כי בשנייה האחרונה הוא הרים את ארגז הכלים וזה נתקע לי בכידון. אבל דחפתי קדימה, ואני די בטוח שדקרתי לו את הרגל. אבל אני לא באמת זוכר.

אני  רק זוכר שהתעוררתי בבית החולים באיסמעליה, וגיליתי שיש לי כדור בכתף וכדור ששרט לי את הצד. כעבור יומיים, בא איזה גנרל עם הרבה אותות הצטיינות לתת לי מדליה. סיפרו לי שהם מצאו דם על כידון הרובה שלי, ושתי שלוליות של  דם לידו. אחת כנראה שלי ואחת כנראה של הציוני שדקרתי. ואז סיפרתי להם איך חיכיתי לשעת הכושר והסתערתי על הציוני עם הכידון, כדי לא למשוך תשומת לב. לא סיפרתי את זה שלא היה לו נשק.

ראיינו אותי בטלוויזיה, ראיינו את אבא שלי בטלוויזיה, ראיינו אותי בעיתון, חצי מהכפר באו לבקר אותי בבית החולים, הרגשתי מצוין. חוץ מהכתף. היא ממש כאבה ולא יכולתי להזיז את היד. באו מהצבא ואמרו לי שאשוחרר בכבוד מהצבא ואקבל קצבה של גיבור מלחמה. סיפרו לי שהייתי היחידי שם שהצליח לפגוע באחד מהציונים, ושהצלתי את הכבוד של הצבא המצרי. זה היה כמה שנים לפני שמחצנו את הציונים במלחמת השישה באוקטובר והחזרנו לצבא שלנו את הכבוד שלו. אז כבר ידעתי שהציונים גנבו את כל הציוד שהרוסים הביאו לנו, ושהציוד הזה מאד עזר נגד מטוסי הציונים ומשרתיהם האמריקאים. Hatzerim_310313_Radar-001

היו חסרים לנו אז גיבורים. היחידה שלנו ממש לא נראתה טוב מכל הסיפור הזה, אז הם היו חייבים גיבור. ואני לא התנגדתי בכלל להיות הגיבור הזה.

הכתף הזו עדיין כואבת לי לפעמים, בייחוד לפני שיורד גשם. מזל שזה לא קורה פה הרבה. אבל אני כבר לא צריך לחרוש בשדה, עוד מעט כבר הנכדים הם אלו שיתחילו לחרוש. יש לי משפחה גדולה, ברוך השם. יש מי שידאג לי.

אבל תשמע לי טוב! אם האחים יפגעו בקצבאות של הצבא, זה לא יעבור להם בשקט. אני אוריד את הכידון הזה פה מהקיר, ואנחנו נקום, כל החיילים המשוחררים, וניסע לקהיר, ולא נשתוק. הדם הציוני עדיין פה על הכידון, ואם יהיה צורך, יהיה עליו גם דם מוסלמי."

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “כידון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s