בתחילת שנות השישים לחייה הגיעה רות, אימא שלי, אל הזמן הפריך.
השבר הראשון הגיע תוך כדי החלקה על הקרח של אגם קפוא בשווייץ. מפרק כף היד שבלמה את הנפילה התרסק לגמרי ואף פעם לא התאחה כיאות. אמא שלי הבינה לראשונה שהיא הפכה פריכה.
היא נאלצה להפסיק פעילויות כמו סקי והחלקה על הקרח, פעילויות בהן אתה מועד ליפול. התחלקות קלה על סיפון יכטה באילת, כמה שנים מאוחר יותר שהסתיימה בירך מרוסקת, הבהירה לה שגם זה לא יספיק. השברים תכפו ובאו.
אני לא יכול לחשוב על מישהו שהיה לוקח את הבשורה בצורה יותר פוזיטיבית, יותר נחרצת. היא התחילה בשגרה מפרכת וקפדנית של התעמלות, שחיה ופיזיותרפיה. וכמובן – טיול בוקר יומי לאורך חוף הים בחורף ובקיץ. כל מה שנדרש בכדי להתאושש בכל פעם מעוד שבר. היא החלה לחיות עם השברים – עד כדי כך, שכאשר התנפל עליה מישהו בצאתה מהבית, אז ברחוב הס, חטף לה את התיק ושבר לה את הכתף, את השבר היא כבר לקחה בקלות יחסית – כאב לה בעיקר שבכתבה בעיתון על החטיפה היא תוארה כ"קשישה".
היא עוד ניסתה לחזור ולנהוג, אחרי עוד שבר ולפני שהשתקמה לגמרי. הנסיון הסתיים כעבור שני מטרים במכונית מעוכה אל תוך קיר החנייה ושברים בעמוד השדרה. לאחר מכן, היא נאלצה להפסיק לנהוג, מה שלא האט אותה כהוא זה. אל החזרות בפילהרמונית היא המשיכה ללכת, ברגל מביתה, כעת ברחוב טרומפלדור פינת פינסקר. אמנם יותר לאט מדי שנה, אבל בלי לוותר לעצמה כמלא הנימה.
היא נאלצה להקטין קצת את הרדיוס. הירידה בניידות צמצמה קצת את חוג מכריה, אבל היא השכילה תמיד למצוא חדשים, קרוב יותר לבית. היא גילתה את ארגון עולי מרכז אירופה, לא רחוק ממנה, וזה היה לה יותר נוח, וסיפק לה חברה, בעיקר אחרי שהתאלמנה מבעלה השלישי (אבי היה הראשון). היא המשיכה לצייר, ותרגלה גם את מוחה על בסיס קבוע במשחק ה scrabble שבו הייתה מעולה.
עד היום שבו נשענה יום אחד על מעקה המרפסת כדי לתלות כביסה, וחשה כאב דוקר בחזה. היא הייתה בטוחה ששוב שברה צלע, כפי שכבר קרה קודם באותן הנסיבות ממש. אלא שצילומי הרנטגן הראו משהו אחר: גידול סרטני בבית החזה. סרטן ריאות בשלב 4. שלב שאומר שנותרו לך חדשים לחיות, לא שנים.
תמיד דמיינתי את אימי כקשישה ערנית ונמרצת, גם בגיל 90. הולכת ברגל, עושה התעמלות, יוצאת לבלות. למרות פריכותה הגוברת, הייתה לה הגישה הנדרשת להתמודד עם עובדות החיים בגיל "השלישי". אבל גישה, חיובית ככל שתהיה, לא יכולה להתמודד עם סרטן בשלב מתקדם כמו שהיה לה.
היא גייסה את אותה גישה ממש שעזרה לה לחיות חיים בעלי משמעות עד אז, בכדי למות בדיוק כמו שהיא רצתה. זו הייתה ממש אותה תכונה של "נחרצות" עליה כתבתי כאן – זו הנדרשת כאשר אתה צריך להתמודד עם האפשרויות העומדות בפניך, ובמיוחד מותך שלך. הנחרצות הנדרשת בכדי לחיות חיים אותנטיים, ולמות מוות שגם הוא אותנטי, שאתה שולט בו כמה שאתה יכול.
אמא שלי שאפה, והצליחה, לשלוט במותה, וניסתה לשלוט גם במה שיקרה עמה לאחריו. הרבה קודם היא תרמה את גופתה "למדע". בעצם, לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ת"א. היא לא רצתה לוויה ולא רצתה קבר – מה שלא הסתייע. שנתיים לאחר מותה נאלצנו לערוך לה לוויה בניגוד לבקשתה, אבל ללא טקס דתי – כמו שרצתה. היא קבורה בקבר רב-קומתי בבית העלמין ירקון.
במותה, היא שלטה יותר. היו לה כל מיני הצעות מאונקולוגים, להשתתף ב"ניסויים" בתרופות חדשות, העשויות לקנות לה מספר חדשי חיים. "ניסויים" שבהם שפן הניסוי מממן את התרופות (הניסיוניות) בעשרות אלפי שקלים בחודש. אמא שלי סירבה, ולא בגלל הרמאות והניצול הבוטה. תגובתה הייתה "עשו עלי מספיק ניסיונות במחנה הריכוז". מה שנכון.
היא סירבה לקבל טיפול שיאריך את חייה בכמה חדשים והעדיפה לחיות את החדשים שנותרו לה באיכות חיים טובה יותר. פרט לניתוח קטן להסרת הלחץ מעל קנה הנשימה שלה היא לא קיבלה טיפול, לא הייתה מאושפזת, ונשארה כמעט עד הסוף בביתה – בדיוק כפי שרצתה.
בימיה האחרונים עברה אל ההוספיס לגוססים בתל השומר, מקום מופלא ממש שבו אתה מוותר מראש על ניסיונות החייאה וזוכה למות בשלווה במקום יפה ונוח בו בני המשפחה יכולים להיות אתך, ואף לישון אתך שם.
שם, כשכבר היה לה ממש קשה לנשום, הרדימו אותה והיא ישנה, וסבלה פחות. היא ביקשה שלא יעירו אותה מפעם לפעם כפי שהם נוהגים. אחרי שפעם אחת בכל זאת העירו אותה, והיא שאלה בפליאה: "למה אני עוד כאן?", צוות ההוספיס הסכים להפסיק ולהעיר אותה, ואחרי שלושה ימים של שינה, היא הפסיקה לנשום. על פי בקשתה, שנמסרה מראש, לא ניסו להחיות אותה.
אבל לפני שהלכה לישון, דאגה לכנס אותנו ליד מיטתה, ולהיפרד מכולנו בצורה מסודרת. היו לה מילות פרידה אישיות לכל אחד מאיתנו שהכינה מראש, ואז אמרה שלום וביקשה שנלך. היא הורדמה, ובדיוק היום לפני חמש שנים, ה 30 ליולי 2008, נפטרה והיא בת 77.
זהו לא סיכום של חייה. זה סיכום קצר של מותה, אותו עשתה בנחרצות ובסגנון כפי שנהגה גם בחייה. על חייה יש הרבה מה לספר, ואני גם אספר. פה.
גדי כתבת מרתק ומרגש על אמך שמעוררת כבוד. בהחלט מודל לתקופת החיים האחרונה.
יהי זיכרה וזכרונה….
תודה
7:45 – בערך בשעה הזו לפני חמש שנים הייתי בנסיעה להוספיס, וכשהגעתי גופה עוד היה קצת חם.
אין ספק שאמנו שלטה בחייה ובמותה באופן מעורר השתאות. הלוואי שיהיה לי, בזמן המתאים, האומץ שהיה לה.
גדי, מאוד התרגשתי לקרוא את הכתוב, ולראות את 2 התמונות שכל כך משקפות את חייה ואת מותה.
מעורר כבוד, השתאות על אומץ, החלטיות, נחרצות. מרגש, ממש. אנא, כתוב גם על חייה?
מבטיח!
כתיבתך מאוד מרגשת ומחזירה אותי לאותם רגעים בלתי נשכחים.
אני חושב שלינקולן אמר פעם – לא משנה כמה שנים חיית, אלא כמה חיים היו שנותך.
נשמע שאמא שלך מילאה את חייה בתוכן ובעשייה, מלאת חיים וממש עד הרגע האחרון.
יש חוסר צדק קוסמי משווע בכך שמישהו שכל כך ידע לחיות, ולמלא בתוכן כל יום, לא מיצה את מנת חייו. חבל.
המוות כחלק מהחיים. יפה כתבת. נוגע ללב מאוד.
הבחירות שהיא עשתה בעניין מותה היו בשבילי השראה גדולה. לא שיש לי בטחון ביכולת שלי ללכת בדרכה. בשביל זה צריך המון אומץ שאין לי. אבל היכולת הזו לוותר היא מדהימה וגם מאפשת פרידה יפה.
מקסים ומרגש כאחד, מעורר השתאות על היכולת להסתכל ולהתאים ולחיות את החיים כמו שהם.
תודה על השיתוף, ועל הרעיונות הטובים איך להתמודד בעצמנו עם דברים כאלו, לכשיגיעו.
מזדהה ומתרגשת עם כל התגובות שלפני.
מדהים.. התרגשתי
גד,
עדיין נוצצות בעיני דמעות התרגשות. אני שמחה מאוד בשביל אמא שלך שהצליחה למות כרצונה. אני אישית, כבר 10 שנים מאז מות אמי, מכינה עצמי לכך שאינני מתכוונת להגיע למצב סעודי. גם אני הייתי מתנהגת כאמך. אני רק מאחלת לעצמי שיהיו לי רופאים שיכבדו את רצוני כפי שהיו לאמך.(כאשר אפשרו לה לישון עד שהמוות בא באופן טבעי.
כתבת את הקטע הזה נהדר! מינימליסטי, בלי רגשנות יתר, אבל באופן חודר ללב.