הרצליה פיתוח


בבית הספר לטכנאים על שם א. שוב, (שכונה "שפרינצק" למרות מיקומו במחנה דוד, המכונה "נווה דוד" משום מה היום) סיימתי בסופו של דבר את לימודי התיכוניים.

היו שם מגמות רבות ומגוונות: ממגמה חמש שנתית לטכנאי אלקטרוניקה ועד מגמה תלת שנתית לפקידות טכנית. ויצא לי ללמוד גם בזו וגם בזו. אבל אני מקדים את המאוחר.

מגמת ה"עילית" הייתה כאמור כיתה לטכנאות אלקטרוניקה, שבה נחתתי נחיתת אונס, אחרי שהועפתי בתוך שנה אחת, תחילה מהפנימייה הצבאית שליד בית הספר הראלי ואחרי כן מבית הספר הראלי שליד הפנימייה הצבאית.

לא לקח לי שבוע, וכבר הבנתי שאני חייב להוכיח את הסתגלותי לאווירת המקום. בחרתי להוכיח את זה על ידי העפת ליבת תפוח שאכלתי (בהונגרית יש לזה אפילו שם ספציפי: צ'וּטקו) מחלון הכיתה אל הדשא שלמטה, שאז היה ירוק יותר.

אלא שליבת התפוח פגעה במישהי שישבה שם על הדשא, וגבה אל החלון.DSC02720

אני די בטוח שלא לכך כיוונתי, אבל הסתבר לי שבפירוש הסתבכתי עם האדם הלא נכון. אותה מישהי, ששמה, כך גיליתי מאוחר יותר, היה הרצליה, קמה, הסתכלה לכיווני במבט מאיים, והתחילה ללכת לכוון הכיתה שבחלונה עמדתי, לאט.

אם היה לי שכל, הייתי בורח. אלא בשלב זה עדיין לא ידעתי שכינוייה של הרצליה הוא "הרצליה פיתוח", בעיקר בשל שריריה המפותחים. מאד. היא אמנם לא הייתה גבוהה, אבל מה שהחסירה בגובה, השלימה ברוחב – בעיקר באזור הכתפיים.
במזרח גרמניה של פעם היא הייתה מן הסתם זורקת דיסקוס מצטיינת.

כמה דקות אחרי כן, היא הופיעה בכיתה, וצעדה לעברי בצעדים מדודים. היא נעמדה לפני, לא דיברה, רק הסתכלה עלי. הייתי אמנם גבוה ממנה בראש, אבל ההבדל בגובה הכתפיים היה קטן בהרבה – להרצליה לא היה באמת צוואר.

הרצליה הרהרה קלות מה לעשות, ואז תפסה בחולצה שלי, הרימה אותי ביד שמאל כעשרים סנטימטרים באוויר, ובעוד היא מחזיקה אותי באוויר בנינוחות ובלי מאמץ נראה לעין, הורידה סטירה בידה הימנית על לחיי.
ואז היא החזיקה אותי עוד קצת באוויר, סיננה "תיזהר", הורידה אותי, הסתובבה והלכה.

מאותו הרגע – נזהרתי. מהתלמידים בכלל ומהרצליה בפרט. כנראה שפחדתי פחות מדי מהמורים, כי מקץ שנה ושליש, הועפתי בבושת פנים גם מבית הספר הזה, ועוד על עבירות משמעת – אירוע באמת חריג שם. אבל אחרי שמורה מחליפה אחת ברחה בצעקות אל הגבעות ולא נראתה יותר בבית הספר, כנראה שלא נשארה להנהלה ברירה. הם פיזרו את כל הכיתה, ושלושה, ביניהם אני, שולחו אחר כבוד הביתה, לתמיד.

בית הספר הזה היה התחנה האחרונה. שום בית ספר לא היה מוכן לקלוט מישהו שעף משם. אז עבדתי כשוליית חשמלאי, ופיתחתי שרירי הכתפיים בעבודה פיזית קשה – בעיקר חציבה בקורות בטון  ב"קונגו" (פטישון), בעמידה על סולם בגובה שישה מטרים. אחרי כמה חודשים שכאלה, היו לי כבר שרירי כתפיים מפותחים, שיכלו להתחרות באלו של הרצליה, כמעט. אבל לא לקח לי הרבה חדשים כדי להבין שתפארתי לא תהייה על הדרך ההיא, וחזרתי על ארבע אל בית הספר.

שרירי, אך כנוע, ביקשתי לחזור.

הנהלת בית הספר הייתה מוכנה, במפתיע, לקבל אותי חזרה, על תנאי – בשלב זה לכיתת הפקידות הטכנית. אם אתנהג שם יפה, ואעבור בחינה על כל החומר שנלמד בשני השלישים בהם נעדרתי, אולי אוכל לחזור לכיתת הטכנאים. אולי.

וליד מי מצאתי את עצמי יושב בכיתת הפקידות? ליד הרצליה. המקום היחידי בכיתה שהיה פנוי היה לידה, אולי כי מוטת הכתפיים שלה לא הותירה הרבה מקום לאחרות.

למרות מסת שרירי הכתפיים אתה הגעתי בעקבות חצי שנה של עבודה קשה, רושם פגישתנו הקודמת היה עדיין צרוב במוחי ובלחיי. אז התיישבתי לידה בזהירות, מזיז את הכיסא לתוך המעבר ככל האפשר. הרצליה, שבאותה תקופה עבדה על טיפוח הפן הנשי שלה, הפסיקה את צביעת ציפורניה ידיה בסגול זוהר, הסתכלה עלי מהצד, סיננה "תיזהר", ועברה לצבוע את ציפורני רגליה בירוק זרחני.

לא דיברנו הרבה במהלך השליש שבו ישבתי לידה – היא לא הייתה בן אדם שמדבר הרבה. אבל לפחות עברתי את השליש ההוא בלי לחטוף ממנה מכות. עזר שהייתי אתה, לפחות באותם החודשים, באותו המסלול התלת שנתי, לא אחד מאותם "טכנאים מתנשאים".

אני לא זוכר מה למדתי שם בדיוק באותם החודשים. אני די בטוח שמה שלמדתי לא היה קשור לחומר הלימוד הרשמי. אבל זו הייתה תקופה מרתקת מבחינה אנתרופולוגית. למדתי גם המון על הדברים החשובים בחיים: איפור, תסרוקות, ומה עושה בן ל"שווה".

אני חושד שגם שאר התלמידות שלמדו איתי (הייתי הבן היחידי בכיתה) לא ממש זוכרות מה לימדו שם. כי לא באמת השתדלו ללמד אותן משהו. הכיתה הזו הייתה קיימת בעיקר כדי להרחיק את הבנות האלה מהרחוב, לפחות עד גיל 17.

לא פעם תהיתי איפה הרצליה היום. אני חושד שלא בהרצליה פיתוח… אני לא זוכר לצערי מה היה שם משפחתה, ובכל מקרה היא כנראה התחתנה ושינתה את שמה.

אם היא התחתנה, אני רק מקווה שבעלה, לטובתו, ניזהר.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “הרצליה פיתוח

  1. גד,
    ממש נהניתי לקרוא. בעיני זו הרשומה הקרובה ביותר לסיפור. נהניתי מהתאורים וההומור ומהשטף הסיפורי.
    עוררת את סקרנותי: מה היה הטריגר שהביא אותך לכתוב סיפור זה?

  2. פינגבק: אני פחח גאה | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s