Stefan Pavlik

Stefan Pavlik, בתמונה מעלה עם כלבו טרזן, הוא האיכר הסלובקי שהסתיר את משפחת אבי ועוד כמה יהודים במשך כמעט שנתיים. הוא ואשתו כריסטינה הוכרו כחסידי אומות העולם, וכיוון שהיום מלאו 50 שנה למפעל ההכרה בחסידי אומות העולם, חשבתי שרשומה המספרת עליהם תהיה במקום.

העדות של אבי ליד ושם נמצאת כאן.

מי שבפועל קיבל את אות ההוקרה הם בניו של סטפן, סטפן (הבכור, מימין) ויאן, בטקס מרשים ביד ושם. סטפו האב נפטר מסרטן כמה שנים קודם לטקס.

כאשר הגעתי ב 2001 לבקר שם באותו הכפרון שבו הם גרו ושבו הסתתרה משפחת אבי, סטפן ואשתו כבר לא היו בחיים. בנם יאן, נער בן 14-16 בשנים ההן, היה כבר בשנות השבעים לחייו וגר עם אשתו אנה (שניהם בתמונה מטה) בבית שאותו השכירו סטפן וכריסטינה בזמנו ל"פליטים ממזרח סלובקיה", נוצרים על פי הניירות המזויפים שלהם.

ניסיתי אז להבין מה באמת היה גודל הסיכון שסטפן וכריסטינה לקחו על עצמם כאשר הסתירו שבעה יהודים במהלך אותן שנתיים. אבא שלי, בפעמים בהן שאלתי אותו על זה, השיב בדרך כלל ש"הם היו אנשים פשוטים", רוצה לומר, פשוטים מכדי להעריך את גודל הסכנה שלקחו על עצמם. אבל ההסבר לא נראה לי מספק, או אפילו הגיוני.

כי גם לאיכר פשוט, גם בכפר נידח באזור נידח של ארץ נידחת, יש אינסטינקט הישרדות לא פחות  מלבן עיר משכיל.

נכון שלא עברה מסילת ברזל או כביש ראשי באזור, ולכן הייתה שם נוכחות דלילה מאד, בעיקר מזדמנת, של חיילי כוח הכיבוש הגרמני. זה נטה לדבוק בתפיסת צירי תנועה ראשיים. אבל מצד שני, המסמכים המזויפים של משפחתי, לא רימו אף אחד. כולם בסביבה ידעו שהם יהודים, ועלולים היו להלשין, כפי שבסופו של דבר, באמת עשו.

כי בסלובקיה, כל אחד זיהה יהודי מקילומטרים, גם בלי השטריימל  והקפוטה. גם את אלו שהיו מתבוללים לחלוטין – גם באלה היה משהו שזיהה אותם כיהודים – גם מצידו השני של העמק. אבי מספר שגם כאשר יצא עם חבריו למסעות רגליים עם תרמיל על הגב, בחבלי ארץ בהם איש לא הכיר אותם, עדיין היו צועקים להם "ז'יד", מרחוק. רחוק מכפי שאפשר להבחין בתווי פנים או חיטוב האף, טוען בתוקף אבא שלי. ואני באמת תוהה מה זה היה. משהו ביציבה? בהליכה חסרת ביטחון אולי?

אז מה אני יודע על משפחת Pavlik? שהם חיו שם בכפרון הזה מזה דורות. שבכל דור ודור, היו להם רק שני שמות לבנים: סטפן ויאן ושם אחד לאשה – כריסטינה. אני עדיין בקשר עם הנכדה, שגם שמה, כריסטינה. אביה סטפן, בנו של סטפן, היה בן המשפחה ש"עשה את זה". הוא עבר לעיר הבירה, גר בקומה השמינית של שיכון ממשלתי וכבר לא היה יותר איכר. בתו, היא מרפאה הומאופטית וגרה בעיר הבירה, אך יש לה לקוחות בכל העולם אליהם היא נוסעת לטפל בהם. ישנו גם נכד ששמו דווקא דושאן, שוטר הגר בעיר סמוכה והא בנו של יאן.

יש עוד סיפור, על אביהם של סטפן ואחיו יאן, לא אלה שבתמונה מעלה בטקס בארץ, אלא דור אחד קודם, הדור שהסתיר יהודים. סטפן הוא זה שהשכיר את ביתו ליהודים, הבית שהיה כל מה שקיבל בירושה אחרי ריב עם אחיו על ירושת אביהם, בעוד  אביהם ששמו היה כנראה גם הוא יאן או סטפן, עדיין בחיים. יאן נותר לגור בבית המשפחה ועיבד את אדמות המשפחה, וסטפן קיבל מבנה ללא חלקת אדמה, שאותו השכיר לסבי, ועבר לגור כמה קילומטרים משם, במבנה של תחנת קמח, שם הייתה לו חלקת אדמה שקנה ועיבד. אביהם של יאן וסטפן, ששמו היה כנראה יאן או סטפן, רשם קללה עסיסית על בניו הסוררים, בעקבות אותו ריב על הירושה העתידית, בספר התנ"ך המשפחתי, שאותו מצא אבי בעליית הגג.

די מבלבל העניין הזה של החסכנות בשמות הפרטיים. אצל האמריקאים יש את כינוי העזר גונ'יור או סניור, או "השלישי" כמו במקרה של ביל גייטס. אצל הסלובקים, כיוון שמדורי דורות אלה אותם השמות, הם כבר לא מונים איזה יאן ואיזה סטפן זה.

אחרי המלחמה, בתבונה אנטישמית-קומוניסטית אופיינית, הוכרז סטפן כ"קולאק" וסבל לא מעט, השלטונות הקומוניסטיים, מתוך איזה אנטישמיות מובנית, הניחו שהוא הסתיר יהודים תמורת סכומי עתק, ולא בעבור שכר דירה מינימלי כפי שבפועל עשה, ולכן הניחו שהוא בעל רכוש ולא זכאי להימנות על מעמד הפועלים. והיה לו קשה. התלושים מהארץ ששלח לו סבי היו מבחינתו מה שהותיר אותו מעל סף הרעב. על זה סיפרתי בעבר כאן.

סטפן ואשתו הסתירו בסופו של דבר שבעה יהודים: אבא שלי והוריו (אחיו נתפס קודם), דודניתו לילי ובעלה פישטה (סטפן) פרנקל (לילי היתה הבת של דוד שבשטיין, אח של אם-אבי אתל – את הוריה ואחיה תפשו ברכבת אל אותו המסתור  והם לא שרדו). הם הסתירו גם איכר יהודי מהעיירה  Senica, בשם בלה וייס שאותו מצאו צועד על הכביש (במפה מטה) ליד הכפר כשהוא אובד עצות, ונערה יהודיה כבת 13  שמשפחת נתפסה על ידי הגרמנים בזמן שהיא הייתה בשדה, בשם קצ'קה בלוטגרונד, גם היא מ Senica – שם היה מטה הגסטפו. אותה הם העסיקו כמשרתת בביתם והלינו אותה אצלם, לא יחד עם שאר המסתתרים.

במהלך רוב השנתיים שסטפן הסתיר את משפחת אבי היו העניינים די רגועים והסיכון לא היה מוחשי. היהודים גרו בבית בכפר, די בגלוי, בתעודות מזויפות, ואף היו רשומים במשטרה. גם להשיג אוכל לכולם לא היה בעיה, גם בלי תלושי מזון,. זהו כפר אחרי הכל, ואנשים סיפקו בדרך כלל את צרכי עצמם.

היו זמנים מתוחים, כאשר כוחות צבא גרמנים או סלובקים עשו סריקות בסביבה. סטפן בנה תקרה כפולה במתבן שליד הבית, ושם הסתתרו במתח רב כל היהודים. אני בטוח שגם סטפן וכריסטינה פחדו כהוגן ,למרות היותם "אנשים פשוטים" בסיטואציות האלה.

לקראת סוף המלחמה, פרטיזנים תקפו והרגו אנשי גסטפו שביצעו סריקות בכפר סמוך. בתגובה שרף הגסטפו את כל הכפר ההוא, ומהפחד בעקבות המעשה הזה, הלשין משהו לגסטפו על היהודים בכפר הזה.

פה היו המארחים בסכנה מוחשית ביותר. סטפן האב, בסופו של דבר, כן נאסר ועונה על ידי הגסטפו, בעקבות אותה הלשנה. לילה קודם הוא עוד הספיק להעביר את  משפחתי  למסתור אחר, בעליית גג בבית שממש ליד מטה המשטרה, ולמרות שעונה קשות, שתק ולא הסגיר אותם. גבר גבר, אין ספק. אבא שלי הציץ מעליית הגג וראה אותו חוזר הביתה, נפוח כולו ממכות ובלי חלק משיניו, לא מעז אפילו להעיף מבט אל הבית שבעליית הגג שלו ישבו כל היהודים עליהם הגן ושאותם הציל ממוות וודאי.

Stefan Pavlik 11.02.1895 – 20.10.1976
Kristina Pavlikova, born Durcova  11.1. 1905   – 04.09. 1979

יהיה זכרם  ברוך

כריסטינה, במטפחת לראשה,  היא השניה מימין בתמונה מטה, בין לילי פרנקל ובעלה שגם אותם הסתירו. הם נשארו אחרי המלחמה בסלובקיה ושמרו אתם על קשר הדוק. עומד משמאל, סטפן.