אני שונא מהנדסים


סיפור בדיוני לחלוטין

ביום שלישי הבא, אני הולך להחזיר את המפתחות. אני לא מסוגל יותר.

אני יודע שהם הולכים לשדל אותי להישאר. יש לך רק עוד שלוש שנים לגיל הפרישה, הם יגידו לי, הצבועים.

מה, אני לא שומע את השמועות? הם חושבים שאני לא יודע שהם מחפשים לי מחליף, ולא מוצאים? אז אני הולך להסביר להם למה הם לא מצליחים למצוא לי מחליף, ולמה אני מרים ידיים ופורש מוקדם.

זה בגלל המהנדסים המחורבנים האלה.

שנים לקח לי להבין את זה. כמו כולם חשבתי שהתפקיד מקנה לי כוח עצום, שאני מודה שמאד חשקתי בו. מנכ"ל של חברה בת יותר ממאה אלף איש, בעלת הכנסות של מיליארדים בחודש. חשבתי שכשמנהל של אחת החברות התעשייתיות החשובות בעולם אני אוכל לשנות את העולם, לפחות את פני התעשייה שלנו. התבדיתי. היה לי כוח, אבל הוא היה רק על הנייר.

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שהכוח האמתי שוכן אצל כמה אנשים שאפילו לא הכרתי, המהנדסים הפשוטים, אלה שאמורים היו לבצע את מה שאני אומר להם.

לפני כמעט שלוש שנים הבנתי פתאום, שיש לי יותר סיכוי לשכנע את החתול שלי לצעוד בסך מאשר לשכנע את המהנדסים האלה, שלפחות פורמלית עובדים עבורי, לתכנן את המוצר שאני חושב שהם היו צריכים לתכנן.

ליתר דיוק, המוצר שכל העולם חושב שהם היו צריכים לתכנן. כל העולם רואה, וגם אומר בקול רם, שהמוצר שלנו כבר לא מעניין אף אחד, שהוא גדול מדי, יקר מדי, בזבזני מדי. אותם זה לא ממש ענין.

נכון שבעולם הישן, זה שבו שלטנו כל כך הרבה שנים, זה היה בזכות ממש אותם המהנדסים. שם הם עשו עבודה מצוינת, עד כדי  כך שבעצם לא נותרו לנו מתחרים של ממש. הרווחנו יפה, ותגמלנו את המהנדסים יפה. ואמרנו להם שוב ושוב כמה הם מוצלחים ויצירתיים ונפלאים.

כנראה שניפחנו להם את האגו יותר מדי. כי היום כבר אי אפשר לעצור אותם. זה היה כמו בסיפור של שוליית הקוסם והמטאטא השואב מים שלו – הם הביאו עוד ועוד תכונות, עוד ועוד שיפורים, למוצר שהוא כבר כל כך טוב שהוא אפילו טוב מדי לשוק שלו עצמו.

ולא הצלחתי לעצור אותם, לא משנה מה עשיתי.

מה ביקשתי מהם בסך הכול? שרק יעשו פחות. רק ביקשתי שלא יוסיפו עוד ועוד, שישבו קצת על הידיים. מה אכפת להם? המשכורת שלהם, הבטחתי, לא תיפגע.

הרי היה ברור גם להם וגם לי, לכולם בעצם, שאם רק הם לא יוסיפו, יגדילו וישכללו את המוצר, אלא רק יוזילו ויפשטו אותו, נוכל לחדור לשווקים חדשים ולהמשיך לגדול.

אבל אותם זה לא עניין. אם חושבים על זה, גם הכסף לא באמת מעניין אותם. תן להם רק עוד ועוד להשתעשע בהנדסה, לא משנה אם מישהו צריך את מה שהם עושים או לא, והם יהיו מרוצים.

 וכשזה מגיע לשכנוע, אין להם מתחרים. הלוואי שאנשי המכירות שלנו היו מוכרים ללקוחות שלנו את המוצרים שלנו באותה מידה של ההצלחה שהמהנדסים האלה מכרו למנהלים שלהם את ה"שיפורים"  שלהם. מה שהם חשבו שהדור הבא של המוצר שלנו חייב, אבל ממש חייב, שיהיה לו.

לא משנה מה אני אמרתי למנהלים שלהם: שלא צריך, שלא נחוץ, שעדיף להקטין ולהוזיל עלויות. בסוף, באורח פלא, קרה מה שהם רצו. באמת שלא ברור לי איך.

תמיד זה היה איכשהו משהו שאיזה לקוח ביקש, למרות שברור שאין לאותו לקוח אופציה אחרת ממילא, ואת ה"צורך" של הלקוח הכניסו למוחו אותם המהנדסים ממש. אם הייתי יצרן מכוניות והייתי בא אליך הלקוח, ושואל אותך אם תרצה עוד שורת מושבים בדגם הבא של המכונית, ואומר לך שהדגם ההוא יעלה לך כמו הנוכחי, הייתה אומר לא? וודאי שהיית אומר שכן. אבל בפועל זו או שורת המושבים הנוספת או דגם חדש עם אותו המפרט של הדגם הנוכחי, רק הרבה יותר זול, כזה שהיינו יכולים לכבוש אתו את השוק ההודי והסיני. אבל בזה אין אתגר טכנולוגי, לפחות לא למהנדסים שלנו, שהתמחו שנים ביותר מסובך ויותר מורכב, במרוץ חימוש טכנולוגי ששחק עד עפר את המתחרים, בדיוק כמו שתכנית מלחמת הכוכבים שחקה את ברית המועצות.

אבל התקופה הזו כבר חלפה. ברית המועצות כבר לא קיימת, המתחרים שלנו מחוברים למכשיר הנשמה, הצרכנים כבר לא קונים את הסיפורים שלנו ומעדיפים מוצרים בעלי תכונות שלא טרחנו להצטיין בהן.

כל שנה, בכל פעם שהייתי צריך להציג דור חדש של המוצר, הסתכלתי עליו ושאלתי את עצמי: זה מה שהייתי אני מתכנן? זה מה שאנחנו צריכים כדי להיכנס לכל אותם שווקים חדשים ומסעירים? ותמיד התשובה הייתה לא.

ואז הייתי עולה כמו אידיוט על הבמה, ומנסה להלהיב את הקהל. וכל שנה, היה פחות ופחות קהל אצלנו, ויותר מעבר לכביש. ולא עזר אפילו כשחילקנו חולצות טריקו. אף אחד לא ישן בלילה מחוץ לחנויות כדי לקנות ראשון את המוצרים שלנו.

הגרועים ביותר היו המהנדסים מהפלג הצפוני. כושר השכנוע של אלה פשוט לא יאומן! התחלתי אפילו לחשוד שקורסי ההכנה לשליחות מיסיונרית שהחברה האלה עוברים, מקנים להם יכולות שכנוע ומכירה שיכולות להעביר אדם על דתו ואותי על דעתי.

אז למה אני צריך את כל זה? חסר לי כסף? עולה לי בבריאות המאבק הבלתי פוסק הזה, ובריאות כסף לא יקנה לי. וגם, נודה על האמת, נמאס לי להפסיד במאבק שוב ושוב.

הם רוצים להמשיך ולהשתעשע להם בהנדסה, להמשיך ולשכלל את הספינה השוקעת? שיבושם להם. אני הולך הביתה. נראה אם חבר המנהלים יצליח למצוא מישהו אחר שיצליח להסיט את הספינה הזו ממסלולה. כרגע היא מפליגה אל תוך הים הגדול, הרחק מכל חוף מבטחים.

אולי יש שם בחוץ עוד יבשת לא נודעת. אני סקפטי.

אני באמת בספק אם חבר המנהלים יצליחו לשכנע מישהו רציני מן החוץ לבוא ולהחליף אותי.  

מחליפים מבפנים? כל המועמדים גם הם הרי חבורת מהנדסים חובבי טכנולוגיה לשמה. הרי הם היו אלה שכל פעם, שוב ושוב, באו והסבירו לי, את מה שהמהנדסים שלהם הסבירו להם בתורם, שאין ברירה, שהעולם יחרב באם לא נכניס רק עוד את השיפור האחד הזה.

 בשורה התחתונה, המהנדס שבשורה התחתונה הוא זה שקובע פה בפועל. ירצה, יקרה משהו, לא משנה מה אני חושב או מה השוק צריך. לא ירצה, הוא כבר יסביר לך ברחל בתך הקטנה למה אי אפשר.

לו יש את הכוח. לכל מי שמעליו, פחות ופחות. ואני? סתם מסובב פה את ההגה, אבל זה לא משנה את הכוון של אף אחד.

אבל מצד שני, אני לא יכול לשלוח את כולם הביתה. הם מתכננים את המוצר שעדיין מכניס לנו את כל הכסף. אני לא יכול לעזוב את המוט הזה של הטרפז לפני שאני יכול להיות בטוח שאצליח לעוף מספיק רחוק ולתפוס את המוט הבא. יכול להיות שצריך מישהו יותר אמיץ בתפקיד שלי, אחד שיהיה מוכן לעזוב את המוט, לקפוץ אל הריק, ואולי לנחות על הראש.

או שצריך  שיהיה פה הרבה יותר רע, לפני שהחבורה הזו תהיה מסוגלת לשנות את דרכיה אבל אני לא צריך את זה במשמרת שלי. אז אני הולך, ושיקפצו לי כולם.

כרגע מה שבא לי לעשות הוא להצטרך לאותה חברה קטנה, ממש פה מעבר לכביש. זו שנמצאת בחזית ה"עולם חדש-נועז" הזה. ולהראות למהנדסים האלה, שאם להודות על האמת הביסו אותי לחלוטין, איך אפשר לנצח בשוק בלי נחיל של מהנדסים שאת כוון צעידתם אי אפשר לשנות, כמו איזה עדת למינגים. אבל לפחות בינתיים, אתאפק.

אז נעשה קצת סקי, נראה קצת את הנכדה, אולי נלמד איזה קורס או שניים באוניברסיטה פה ליד. ואחר כך נראה.

כרגע, אני צריך הפוגה ממהנדסים.

———————–

הסיפור מעלה הוא תרגיל בכתיבה בדיונית בגוף ראשון. כל דמיון למציאות הוא מקרי בהחלט. ברור לחלוטין שסיפורו של הדובר לא הגיוני ולא סביר.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “אני שונא מהנדסים

  1. גד, הדמות ה"דמיונית" בחברה ה"בדיונית", אכן לא ראוי להנהיג חברה גדולה.
    אדם שלא יודע להחזיק את המושכות לא ראוי לרכב על הסוס.
    מנהיג צריך לספק חזון לחברה לכוון את הפוטנציאל שלה לכיוונים שהוא רואה.
    יצירתיות ואתגרים הנדסיים נמצאים בכל סיגמנט, בגדול וביקר, אך גם בקטן ובזול.

    לא אכנס כאן לחיפוש אשמים, אבל קל מאוד למנהל להשאיר את הספינה במסלול כשהיא כל כך מצליחה.
    קשה להסיט אותה כשיש לה נתח שוק ורווחים כל כך גדולים. אבל זהו בדיוק תפקידו של מנהיג.
    זכור לי ספרו של מנהל/מנהיג אחר של חברה גדולה בשם אנדי גרוב שמתאר איך נתקל בהתנגדות המהנדסים שלו ואיך כיוון מחדש את הספינה, גם אם היה שכתוב מסויים של ההסטוריה שם.

    הבעיה של אותה חברה בדיונית לא היתה של מהנדסים הבעיה היתה של מנהיגות…של ניהול.
    כשההנהגה מתפקדת, דברים קורים, ואני מאמין שראיות לכך יגיעו בקרוב מאוד.

    ובנושא אחר, בלי שום קשר לכלום, המניה של אינטל קפצה בערך ב 15 אחוז מאז נבחר BK להנהגת החברה.
    ואינטל נכנסה לטבלט של סמסונג….

  2. גד,
    זה כתוב טוב מאוד. מתאים לכותרת: "סיפור". אין צורך לאמור כתיבה בדיונית. כל סיפור מבוסס על מחשבות והרגשות של המספר כשן מולבשות על דמויות מומצאות. בשבילי זה היה קצת ארוך מדי. קשה לקרוא כל כך הרבה שורות על אותו עניין, ביחוד אם כבר הבנתי את הפואנטה.
    כשכותבים משהו בנוסח: כל דמיון למציאות הוא מקרי בהחלט, הקורא מיד חושד. למיטב ידיעתי גם אתה היית חושב, כקורא, שזה איפכא מסתברא.
    קטע זה יכול להיות חלק מסיפור. אם יתחשק לך לכתוב סיפור בנושא, נוכל לדבר על כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s