אהובה

אהובה פריד נפטרה היום לפני שבע שנים. היא הייתה החותנת האהובה שלי.

אהובה דאגה לנתץ כל סטראוטיפ של "חותנת" – היא ובעלה מיכאל קיבלו אותי  כל כך יפה, ועם זאת כל כך תוך שמירת "המרחק הנכון", שזה היה פשוט, נעים, ונוח. לא יכולתי לאחל לעצמי חותנת ממודל יותר משופר…

חוץ מזה שהיא ניפקה את זוגתי שתחיה, ועשתה זאת באמנות, היא הייתה (אני יודע, הביטוי נדוש ושחוק) – מלח הארץ. באמת. באמת מהאנשים שהכינו עבורנו את המקום הזה, במו ידיהם.

אהובה נולדה אהובה לובטקין, ב  22.10.1923 בעיירה 'Byten, היום בבלרוס, אז בפולין. ב 1938 הרגישו כנראה בני משפחתה שהמלחמה בפתח, ושלחו את אהובה, אז בת 14, עם עליית הנוער ללמוד אגרונומיה בבן שמן, תכנית של שנתיים.

הנסיעה הזו לבן שמן, היא בוודאות די גבוהה מה שהציל את חייה. שנה אחרי כן פלשו הגרמנים לפולין ונותק הקשר עם המשפחה. מכל המשפחה הגדולה שלה, שרדו רק אחותה הגדולה ממנה, והמפורסמת ממנה, צִבְיה (זו הזכורה ממרד גטו וורשה) ואח אחר בשם שלמה. את כל שאר המשפחה, היא לא ראתה יותר. היא לא חזרה יותר לפולין, ועד שהתברר שאחותה שרדה את המרד, אהובה הייתה משוכנעת שהיא השורדת היחידה.

בבן שמן, למדו עם אהובה באותו המחזור שני אנשים שכינו את עצמם "בן אמוץ", שניהם ילידי 1923 כמוה ושניהם, כמוה ממקומות שהיו בפולין של אז וכבר לא היום. האחד, משה תהילימזויגר, עלה יחד עם אהובה מפולין באותה עלית נוער ובהמשך הפך את עצמו ל"דן בן אמוץ". השני, שעלה עם הוריו לארץ, עדיין איתנו היום, עדיין כותב נאומים, אבל כבר לא תחת הפסבדונים "בן אמוץ" אלא תחת שמו הוא – שמעון פרס.

אחרי שנתיים בבן שמן, באוגוסט 1940 היא עזבה את בית הספר עם עוד כמה עולי עליית הנוער מפולניה, והצטרפה לקבוצה של נערים עולים מטרנסילבניה שבגרו מכפר הנוער שפיה, ולקבוצה של נוער שעלה באניות מעפילים וששהו עד אז בקיבוץ משמרות ביניהם בעלה לעתיד, חותני לעתיד מיכאל פריד, שעלה לארץ מרומניה כמעפיל באניית המעפילים פאריטה שהעלתה עצמה על חוף תל אביב ב 22.8.1939. ויש אפילו סרטון של האירוע:

אלא שבאותה תקופה היה לאהובה בן זוג אחר, שאתו הגיעה מבן שמן. שמו היה אהרון וכינויו היה "קונדה". כאשר הגרעין התגבש ויצא לשנת גיבוש בכפר רופין, היה זה עם אותו אהרון שאהובה "חלקה אוהל זוגי". שם יבשו ביצות שמהן היו רבות בעמק בית שאן של אז, ובנו תעלות בטון לניקוז המים.

אחרי שנה, ביולי 1941,הפך הגרעין "עצמאי" ועבר אל  מחנה הסוכנות בהרצליה ג' של היום, לשלושה צריפים שעד היום עדיין נמצאים שם. זה היה  "קיבוץ ניצנים"  הראשון שלימים עבר לנגב וקיים עד היום. שם הייתה אהובה עדיין בזוגיות עם אותו אהרון. חברי ה"קיבוץ" עבדו כשכירים בפרדסי הביצה

לקראת סוף 1941 עזבו מיכאל ועוד חמישה חברים, את הקיבוץ ועברו לחיפה. שם עבד מיכאל כטכנאי מכונות. בעקבות מסע גיוס נרחב בישוב היהודי ("נילחם בגרמנים כאילו אין הספר הלבן..") קמו כל ששת החברים, נסעו יחד לצריפין והתגייסו יחד לצבא הבריטי ב 22.5.42. מיכאל ל"חיל הטכנאים".

אהובה, עזבה לבדה את הקיבוץ (ואת אהרון) ב 1943, וגרה לבדה, דיירת משנה בדירה בשכונת הפועלים בהרצליה, שם עבדה ב"מטבח הפועלים". דירתה הייתה מקום מפגש אליו התקבצו כל עוזבי הקיבוץ והחיילים שבאו לחופשה מהצבא, ושם יכלו למצוא מקום לישון. שם, בחופשה כזו, התחדש הקשר עם מיכאל, אותו הכירה קודם לכן מהקיבוץ.

בגמר המלחמה ב 1945 הם כבר היו נשואים. הם נישאו ברבנות בתל אביב באחת מהחופשות של מיכאל מהבריגדה, וירח הדבש שלהם היה ביקור בגן החיות. הם נשארו נשואים באושר עד יומם האחרון.

אחרי המלחמה הם בנו את ביתם, במו ידיהם, בשיכון חיילים משוחררים, על שטח שבזמן שהותם בקיבוץ עיבדו כגן ירק.

למיכאל ואחיו היה לאחר המלחמה מוסך רכב באזור התעשייה, היום של הרצליה פיתוח, עד שמיכאל עבר לעבוד בתעשייה הצבאית כמכונאי, משם יצא לפנסיה. אהובה הייתה רוב שנותיה גננת, וגן הילדים שלה בהרצליה, בביתן בירכתי חצר הבית המאוד צנוע שלהם שם, היה ידוע ומאד מבוקש. למרות מתקניו הלא מאד מפוארים. כוח המשיכה העיקרי בו נבע מכישרונה האדיר של אהובה לילדים. כשרון שגם חמשת נכדיה ושני ניניה נהנו ממנו. היא ידעה מה לעשות, ופשוט הילכה עליהם קסמים.

 בבית הזעיר הזה  (שלושה חדרים, כשישים מטרים רבועים) הם גידלו את שתי בנותיהם. על הדשא שלפני הבית הזה התחתנו – בלי DJ או תזמורת. על השולחן שבמרפסת החתים אותי הרב על הכתובה ואחרי כן היה עליו האוכל, אמא שלי אפתה עוגה, היה מקסים.

היכרתי את אהובה כמעט שלושים שנה. היא לא אהבה לדבר על עצמה, אך הצטיינה בחוש הומור משובח, סרקסטי משהו. הייתה לה ראיה מפוקחת של העולם מצד אחד, ומסירות אינסופית למשפחתה מצד שני. היא הייתה אשה חכמה, חזקה, שהייתה משענת לכולנו. זה, על קצה המזלג, סיפור חייה, רשום כאן כדי שלא אשכח.

אהובה נפטרה ב 8.6.2006 והיא בת 82. מיכאל נפטר כמה חדשים אחריה. שניהם מאד חסרים לי.

גם אחייניתם עדה כתבה עליהם,  כתבה נפלא, וגם פה אפשר לראות עד כמה היו מיכאל ואהובה אהובים:

דוֹדָתִי ודוֹדִי

שעָברוּ מן העולָם

בַּחֲטָף

בזה אחר זה

תוך כמה חודָשים:

רשמֵי הסוף נמוֹגִים לאִיטָם.

נשאָרים המַּראוֹת הרחוֹקִים:

דודי נוהג ביד אחת

בטִי-שֶׁירט

במכוניתו החבוטה,

בָּבַת-עֵינוֹ;

מתבדח על דבר-מה

ברוּחוֹ הטוֹבה;

האופטימיות שלו

התמִימָה;

וגם אחרֵי יָמִים ושָנִים

עוֹדוֹ מקַדֵּם את פנֵי הבָּאִים,

צעדיו איטיים על שביל הכניסה.

דודתי ודודי

שעברו מן העולָם:

קוֹלָם העֵר בטלפון:

הִנֵּה,  דוֹמֶה –

רק אֲחַיֵּג את מספרָם

ושוב יענוּ לי:

נכנסים זה לדברֵי זה,

מתַקּנִים זה את זה,

דוֹרשִים לדַעַת, לפנֵי הכל,  מה שלוֹמִי.