עטינים

הכתבה בהארץ המספרת על הודו של היום,בה הפרות כבר לא כל כך קדושות, הודו בה תופסים אותן ברחוב באישון לילה ושוחטים אותן, הסבירה לי כמה דברים שתמיד לא הבנתי והזכירה לי אחרים.

תמיד תהיתי של מי בדיוק המון הפרות האלו המסתובבות ברחובות ערי הודו. האם הן פרות בר ש"העיר היא השטח שלהן", כמו אותה פרסומת לאותו  פסאודו-ג'יפ? מסתבר שלא. על פי הכתבה, המתורגמת מהניו-יורק טיימס: "פרות רבות שייכות למחלבות עירוניות, שלבעליהן אין שטח ואמצעים כספיים להחזיקן ברפתות. הפרות משוטטות ברחובות וניזונות מהעשב הצומח באיי תנועה ומערימות האשפה הפזורות בעיר. פרות זקנות שאינן מניבות חלב ננטשות ומתהלכות ברחובות העיר עד שמגיע תורן למות, או להיתפס בידי גנבים"

אז מסתבר שהודו של היום היא כבר לא הודו הרגועה והלא אלימה של פעם. בהודו של היום, לא רק שאין כבוד לגופן של נשים, כפי שמעידה הסטטיסטיקה של מקרי האונס, גם לפרות כבר אין להודים כבוד, והן נחטפות מהרחובות, נשחטות, ונמכרות כבשר של בופאלו (בדרך כלל).

הקדושה של הפרות בהודו, לפחות זו שהייתה להן, נבעה מתפוקת החלב שלהן. היה שליט בהודו בעבר, נדמה לי שהקיסר אשוקה, שבצו מלכותי אסר על אכילת בשר פרות כדי להגדיל את אספקת החלב. מאז, הן הפכו קדושות. סיפרו לי את זה כאשר ביקרתי לפני כמה (עשרות) שנים בהודו, ואז, תהיתי למה הם פשוט לא מאמצים את השיטות הישראליות ליצור חלב. לא פעם טרחתי וציינתי בפני בני שיחה הודים, בסוג של התנשאות, שפרה ישראלית מפיקה ביום כמות כפולה של חלב מזה שפרה הודית מפיקה בחודש. וטרחתי עוד לספר להם על "ספר הבקר" הישראלי, המשמש להשבחת גזע פרות החלב בישראל.  אבל לא היה לי מושג, אז, איזה תועבה כרוכה ב"הישג" הזה של החקלאות הישראלי.

וכשרואים את העטינים הקטנים, זעירים אפילו של הפרות בהודו, זה נראה די מובן שכך הם פני הדברים. מובן למה צריך כל כך הרבה פרות כדי לספק את הכמות המזערית של מוצרי חלב שההודי הממוצע צורך. אז, אפילו "פניר", הגבינה ההודית, הייתה מרכיב מאד נדיר בתבשילים שהוגשו במסעדות. אולי מנה אחת בעל התפריט. היום פניר הוא כבר לא מצרך נדיר, ורוכלים המוכרים חלב יש בלא מעט רחובות.

כמה מעט ידעתי אז, במה כרוכה אותה תפוקה אדירה של חלב. כמה "שלא כדרך הטבע" הן אותם עטינים עצומים שהפרה הישראלית בקושי מטלטלת במרחב המצומצם שהוא כל עולמה, במטרים הספורים שבין מקום המרבץ אל מכונת החליבה.

יש לי אהבה בריאה לשדיים. אולי אפילו יותר מבריאה. אבל אפילו אני מזדעזע מנשים, שמסיבות לא ברורות, בדרך כלל סיבות הגובלות במחלת נפש, מגדילות את החזה שלהן בצורה קיצונית על ידי שתלי סיליקון.

אבל אפילו כאלה שנכנסו לספר השיאים של גינס, כמו זו שבתמונה מעלה, לא מגיעות לחוסר הפרופורציה הקיצוני שבין ממדי הגוף לממדי העטינים, עד כדי פגיעה של ממש בתפקוד הגוף הצמוד לאותם עטינים, כמו פרה חולבת ממוצעת, ברפת ישראלית ממוצעת.קצת מספרים, המדגימים עד כמה מופרך ה"הישג" הזה של חקלאי ישראל, אפשר למצוא באינפו-גרפיקה מטה, הלקוחה מפרסום של "אנונימוס". שימו לב – אנו חולבים מפרה פי 10 יותר חלב ביום ממה שעגל היה יונק ממנה – אם רק היו נותנים לו (ולא נותנים..).
הכתבה המליאה באנונימוס מסבירה בפרוטרוט איך הגיעו הפרות בישראל לתנובת חלב אדירה כזו, ומה המחיר שהן משלמות על זה. "השביחו" את הגזע כך שיש לפרות עטיני ענק. כל כך גדולים עטיניהן, עד שהם טובלים בצואת הפרה שעל הרצפה גם כאשר היא עומדת! מכאן אגב, נובעת השכיחות הגדולה של דלקות עטין. לתעשיית החלב יש יעד פנימי להגיע לכך שרק 30% מהפרות יהיו חולות בדלקות עטין בשנה. כדי להסביר את זה פשוט ככל האפשר: דלקת עטין אצל הפרה == מוגלה בחלב שאתם שותים.

המשקל האדיר של העטינים המנופחים האלה, עשרות רבות של קילוגרמים, גורם לפרות גם לצלוע – רגליהן פשוט לא עומדות בעומס. גם עצמותיהן של הפרות חלשות יותר משל פרות רגילות, כי הן לוקחות את הסידן המופרש אל תוך כמויות החלב האסטרונומיות שהן מפיקות מעצמותיהן הן (רק שהוא לא מגיע אל עצמות השותים…). ובנוסף, הן גם לא מסתובבות בשטח – הן בעיקר מבוססות בתוך הצואה של עצמן, מה שלא מחזק את רגליהן. ויש לא מעט פרות שפשוט קורסות ולא מסוגלות לקום יותר – מה שגורם להמתתן המידית.

הפרות מעוותות הגוף האלה, לפחות לא חיות הרבה זמן. לחצי החליבה והשאיפה למקסם את תנובת החלב מכל פרה, גורמות לכך שממיתים אותן מוקדם. תוחלת החיים של אדירות העטינים האלה הוא רבע מתוחלת החיים של פרה בריאה מזן פחות "משובח". נו, לפחות הן סובלות פחות שנים…

לסיכום, אין לנו כל כך על מה להשתבח כאן, לעומת ההודים ופרותיהם צמוקות העטינים. כל חג שבועות אנו מפרסמים פרות שיאניות כמו "אהובה", המניבות כמעט 30 אלף ליטרים חלב בשנה. אבל אלו פרות חולבות חולות, אומללות, שהונדסו במשך דורות למבנה גוף לא אפשרי, הממקסם הן את הרווח מכל פרה, והן את הסבל שלה.