נתן הקטן

כשהסעתי בזמנו את נתן בלנק לבית הספר, חשבתי לעצמי שנתן הוא שם קצת מיושן לתת לילד קטן, בעידן בו מחצית מהילדים נקראים עידן. חוץ מזה, לא הייתה לי דעה מגובשת עליו, אולי שהוא קצת פטפטן. הוא צעיר בשנתיים מבני טל, שאת שניהם, יחד עם עוד ילדה שגרה ברחוב הנטקה, הסעתי לבית הספר הפתוח בנווה שאנן, בימים בהם הייתה זו התורנות שלי בסבב ההסעות.

בעצם רק השבוע למדתי מהכתבה בעיתון הארץ, שנתן בלנק, סרבן הגיוס שאת התמיכה במחאה שלו אני מממש מדי כמה ימים על ידי שיתופים בפייסבוק (וזהו בערך) הוא אותו הנתן הקטן מתורנות ההסעות לבית הספר היסודי הפתוח בחיפה. גם את הוריו, שאני מכיר רק מההסעות וכהורים בבית הספר (אמא שלו גם לימדה בפתוח בזמנו אם אני לא טועה), אני מכיר הכרות שטחית, ולבטח לא היה לי דרך לדעת אז שמנתן הקטן יצא צעיר כה מצפוני, שיהיה מוכן לעשות כל מה שצריך כדי שלא לוותר על עקרונותיו. ובאותה ההזדמנות גם להעלות את נושא הכיבוש, בעיקר את אי מוסריותו, על סדר היום הציבורי. שאפו.

את ילדי שלי, כן עודדתי להתגייס, ושניהם עשו שרות צבאי מלא. לא קרבי אבל בהחלט כזה שתרם משמעותית לביטחוננו הקולקטיבי (הם לא היו גם "מפעילי אמל"ח התקפי" על פי הביטוי החדש מוועד הלשון הצה"לי..). שניהם, בניגוד אלי, גם לא שרתו בשטחים הכבושים.

גם השטחים הכבושים בהם אני שרתתי, בסיני, הם סוגיה שונה משרות בגדה המערבית. הישיבה בהם לא סיכלה את זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה משלו. הייתה לי פעם הזדמנות לעמוד על דעותיי, באשר זומנתי לשרות מילואים במקום שנקרא "נגוהות" הנמצא בדרום הגדה, בערך ליד אדוריים. לא נקראתי אמנם לתפקידי שיטור או קילגוס, אלא כדי להקים אנטנה ולבדוק אפשרויות קשר בזירוי טרופוספרי לצורך איזה מלחמה עתידית, אבל עדיין, זה היה בשטחים והייתה לי הזדמנות לסרב. ולסרב בלי לצאת מזה ניזוק יותר מדי. ולא סירבתי. אולי כי אני סקרן, ג'אנקי של התנסויות. או אולי כי אני פחדן, לא אמיץ כמו נתן בלנק.

נתן הוא שם מיושן, ואני תוהה אם נעמי, אמא של נתן, העוסקת בספרות, חשבה על נתן החכם, גיבור המחזה של לסינג. דמותו של נתן החכם, גיבורו היהודי של המחזה, עוצבה בדמותו של משה מנדלסון והייתה סמל לרעיונות ההשכלה: אחוות אנשים בעלי דעות שונות היא אפשרית, ואהבת המין האנושי היא ציווי מוסרי.  הנה נתן החכם בציור של מאוריצי גוטליב

הסרבנות של נתן בלנק היא בפירוש ציות לציווי מוסרי, בימים אלה בהם ממשלת ישראל מזדהה אידאולוגית עם הכיבוש לחלוטין. ציווי מוסרי –  שרק מי שיש לו את הביצים לשלם את המחיר מסוגל לציית לו.

מה שבזוי מוסרית בעיני הוא זה שהצבא מוכן לפטור משרות צבאי כל כך בקלות כל מי ששרות צבאי "לא מתאים לו", או כי לא בא לו להקדיש לזה את הזמן, או כי לא שיבצו אותו בדיוק במקום שיקדם את ה"קריירה" שלו, נאמר בלהקה צבאית או בגלי צה"ל או בעיתון במחנה, או כי אולי "יהיה לו קשה". מי שראוי פה יותר לגינוי הוא הצבא. אותו הצבא ששלח את נתן בלנק לעשר תקופות מאסר במקום לאפשר לו שלוש שנות שרות אזרחי מלא, בנוסף לשנת שרות שכבר עשה בהתנדבות. הצבא הזה יותר ראוי לגינוי מאותם האנשים המנצלים ללא בושה את פתח המילוט המוגש להם על מגש של כסף.

המסר הוא ברור: ערכים? לא בבית ספרנו. רוצה להשתמט? בבקשה – רק אל תטיף לנו. אל תגיד לנו שמה שאנחנו עושים הוא לא מוסרי או לא ראוי. שמור את זה לעצמך. אם אתה לא מסכים, תשתוק ולך פה. שיטת הגיוס של היום מכוונת להשתיק את המתנגדים לסטטוס קוו הקיים יותר משהיא מכוונת לגייס יותר ויותר חיילים לצבא המתחזק את הכיבוש.

כי אנחנו לא באמת צריכים צבא כל כך גדול. צבא גדול יותר מזה של צרפת או בריטניה – גם בסדר הכוח וגם באמצעי הלחימה. המדינות השכנות כבר שנים שאינן איום צבאי של ממש עלינו, וגם את הפלסטינים אנו מצליחים לשמור כנועים ותחת המגף בלי כמעט להשקיע בזה כוח אדם צבאי. אפילו המחסומים המפרידים בין הפלסטינים לבינינו הופרטו ומאוישים על ידי חברות כוח אדם המעסיקות מאבטחים בשכר מינימום במקום חיילים בשכר חינם. (שעל פי מחסום ווטש, התייחסו לעוברים במחסומים בצורה יותר אנושית מהמאבטחים האזרחים).

אולי שאולי נעמי בלנק דה-מלאך, אמא של נתן, חשבה דווקא על נתן העזתי? נתן זה, ש"שירת בשטחים" באמצע המאה השבע עשרה, היה חלק מקהילה של יהודים שחיו בעזה, היום מקום "נקי מיהודים", בדו קיום שליו עם שאר תושביה. אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי, המכונה נתן העזתי היה מקובל תושב עזה, אחת מהדמויות המרכזיות בשבתאות, ונביאהּ של התנועה השבתאית. נתן זה היה טיפוס מעניין שנולד בירושלים, התחתן (וחי חיי פרישות) בעזה, נדד בכל רחבי הבלקן בשליחות בשורת השבתאות, וחי תקופה בעיר קסטוריה (מקום מקסים בצפון יוון – ממש שווה ביקור)

קסטוריה

לאחר מותו של שבתי צבי שקע נתן העזתי בדיכאון עמוק וסירב להשיב לפניותיהם של מאמיניו התוהים. הוא נטש את קסטוריה והתיישב בסופיה שבבולגריה. כעבור שנתיים של שתיקה החל להפיץ את הרעיון כי שבתי צבי כלל לא מת אלא "התעלם באורות העליונים" וישוב ויתגלה במהרה (משם לקחו אולי חסידי חב"ד את הרעיון שהלובביצר לא באמת מת?)  נתן העזתי נפטר ונקבר בסקופיה (כיום בירת  "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה") ב 1680. (מויקיפדיה)

חשבתי על נתן העזתי מספר פעמים בשנים האחרונות, כשניסיתי לדמיין אפשרויות של שתי מדינות לשני עמים שבשתיהן יש מיעוט בן הלאום השני. יש הנחה מובלעת הן בשמאל והן בימין שבמדינה פלסטינית לא יהיו כלל יהודים. הנחה שאולי אפשר להבין על מה היא מושתתת, לאור כל הדם הרע שיש פה אחרי עשרות שנים של כיבוש, לא נאור. (האמת, אין כזה דבר באמת – כיבוש נאור). אבל ככל שאני מתייאש (כמו רבים אחרים) מהאפשרות של פינוי חצי מליון מתנחלים, כך אולי צריך לחפש יותר, ובאופן יותר יצירתי, אחרי דרכים לוותר על הריבונות בשטחים בלי לפנות את האנשים מהמקומות שחלקם אפילו נולדו בהם. נתן העזתי חי בעזה לא ככובש, אלא כתלמיד חכם. תורתו הייתה אומנותו, ולא במובן של "לחיות על חשבון הפראיירים החילונים שמוכנים לממן לי חיי בטלה". ואף אחד לא התנכל לו שם.