סבתי הנריאטה


בקיבוץ כפר המכבי כולם קראו לה אוֹמַמַה, כינוי חיבה בגרמנית לסבתא. אני  ואחותי קראתי לה אוֹמַה, או אומה יטקה, שזה היה שמה בצ'כית. אתה דיברתי דווקא גרמנית. פורמלית, שמה היה הנריאטה ברמן.

היא נולדה בקיסרות האוסטרו-הונגרית, ב 21.2.1899, בעיר שאז נקראה Biala  והיום נקראת Bielsko-Biała, בפולין של היום. לא ברור למה שם, כי הוריה, שלמה ורוזה זנדברג, התגוררו בחבל מורביה, בעיר בשם Fryštát הנמצאת כיום בצ'כיה ושנקראה Freistadt בגרמנית, בתקופות שהייתה חלק מגרמניה. כנראה שאמה הייתה בנסיעה, וילדה אותה לפני הזמן. לאמה, לידה לא הייתה כנראה עניין גדול – כי סבתי הייתה הבת השביעית של אמה, והיו שם עוד שני אחים.P1020147

חלקם בתמונה מטה.P1020141

סבתי קיבלה מה שנקרא "חינוך טוב" – שלחו אותה ללמוד מקצוע שנחשב אז ראוי לנשים, אפילו מכובד, "מזכירה אישית". היא ידעה מה שבעיני נראה תמיד פלא – קצרנות. אני לא יודע אם יש עדיין מי שיודע קצרנות היום, או מי שמלמד את זה, אבל אני חייב להגיד, שבפעמים שראיתי שמכתיבים לה בקצב דיבור רגיל, והיא כותבת את זה, בכתב יד, בקצרנות, זה נראה לי פלא. כמעט כמו תרגום סימולטני…

בשיטת החינוך של אז, שינון היה מילת המפתח. ומה שנקלט בגיל הזה, כבר לא נשכח, לפחות לא אצל סבתי. וכך נהניתי בילדותי ממספר גדול של פואמות ושירים, בגרמנית, של טובי הסופרים, שסבתי אהבה לדקלם לי מהזיכרון, מאות שורות, גם כשהתקרבה לגיל תשעים, וזיכרונה היומיומי כבר החל לבגוד בה. סיפרתי על זה ברשומה בשם Schiller אבל גם מקומו של Goethe לא נפקד אצלה.

סבתי נפטרה היום לפני 24 שנים בקיבוץ כפר המכבי, ב  25.5.1989, אחרי שחגגה את יום הולדתה התשעים עם כל משפחתה המורחבת (מורחבת הרבה יותר מצד דודתי מאשר מצד אימי). היא חייתה 12 שנים אחרי מות בעלה, סבי אוטו ברמן. ובשנים האלה, כפי שנהגה לומר, היא "עשתה מה שהיא רצתה", אחרי שנים רבות שהייתה תחת מרותו של סבי, שהיה אדם דורסני מאד.

כלפי, סבתי ניסתה תמיד לנקוט מידה של העדפה מתקנת, כדי לקזז, אמנם בסתר, את האפליה הבוטה לרעה שסבי נהג בה כלפי. אחרי שהורי התגרשו, הוא החליט שכל הגנים שלי הם מהצד של אבי, בעוד אחותי, היותר בהירה, קיבלת את כל הגנים שלה ממנו, דרך אמא שלנו. וכך, הפסקתי בפועל להיות נכדו. סבתא שלי, לא התלהבה מהיחס שלו, אך הייתה כל כך תחת סוליית נעלו, שרק ממתק קטן, פה ושם, בסתר, היה סימן המרד היחידי שהיא הרשתה לעצמה כל עוד חי.

התמונה מטה מדגימה לא רע את טיב היחסים בין סבי, סבתי והילד שהייתי אז:נוסטלגיה 006

פלא שלמרות המרחק הלא גדול מחיפה לא הייתי שם הרבה? נו, לפחות יש גם לי הזכות, גם כ"אשכנזי בעל פריבילגיות" לטעון לאפליה על רקע צבע עורי. היה לי אפילו קרוב משפחה רחוק, "הגביר משוויץ"' אדה מנהיימר, ( שני משמאל בתמונה מטה, בכובע, בין סבתי לסבי. אמי שם מימין) שקרא לי "נאצר". גמאל עבד-אל-נאצר, לא היה חביב הקהל בישראל דאז, אבל סבא שלי חשב שזה משעשע..

Ruth the Bermans and Edda Manheimer 1953היה בה בסבתי, הן בהופעתה, והן בצורת הדיבור, משהו תיאטרלי מאד, שאני לא חושב שנבע מפער הדורות בנינו אלא באמת מאישיותה. זה גם בלט במיוחד בחברה הקיבוצית המאוד מחוספסת שבה חייתה מאז עברו היא וסבי מתל-אביב.

בתל אביב, היה להם קיוסק קטן ומסעדת פועלים צנועה, סמוך לרחוב פנקס וקולנוע צפון. הם עברו לקיבוץ כפר המכבי שליד חיפה אחרי שקיבלו פיצויים מגרמניה. הם בנו את ביתם בקיבוץ, שם כבר גרה ביתם, אחות אמי, בעלה וילדיה, ושם חיו עד מותם בסטטוס של הורי חברים. היה להם שם בית יפה, עם מרפסת גדולה הצופה על חיפה. בסטנדרטים של הקיבוץ של אז, הם חיו ברמת חיים גבוהה.

Yetka Mimi Gadi on the Berman balcony Kefar Maccabi 3 1965

Yetka Mimi Gadi on the Berman balcony Kefar Maccabi 3 1965

לפי מושגי הימים ההם, סבתי נחשבה אשה "יפה". היא עבדה במתפרת הקיבוץ כל השנים, גם אחרי גיל הפרישה הרשמי, תופרת כפתורים שנשרו ועושה תיקונים קטנים – הקיבוץ הוא מקום טוב להיות בו זקן. במשק הבית שלהם, הייתה חלוקת עבודה ברורה בינה לבין סבי. היא הייתה אחראית על הפודינג – ווניל ושוקולד, שהיו משובחים במיוחד הודות לחלב שמן מאד ישירות מהרפת.  סבי היה יצרן הגלידות, גם הן משובחות מאד, מפרי טרי וחלב ישירות מהרפת.

אבל מי "באמת" הייתה סבתי הנריאטה? היום קשה לי לומר, כי התנהלותה הייתה תמיד כה מעושה, כה תיאטרלית  שקשה היה לנחש מי היא "באמת". בשנים בהם היא עוד "הייתה", סבי חי עדיין והוא סיפק לי סיבות טובות לא להגיע לשם יותר מדי. בשנים שלאחר מותו, בהם הגעתי יותר, סבתי כבר פחות "הייתה". זיכרונה הלך ונמוג, (למעט הפואמות מבית הספר) ואתם הלכה ונמוגה גם הפרסונה שהיא הייתה. יתכן וזו הסיבה לכך שאני לא באמת זוכר מאפייני אישיות בולטים שלה, אף שהייתי כבר אדם מבוגר כשנפטרה.

היא נפטרה היום לפני 24 שנים. יהיה זכרה, המעט שנשאר ממנו, ברוך.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “סבתי הנריאטה

  1. גדי הפוסטים המשפחתיים שלך מרגשים בפתיחות שלך ובהתבוננות הכנה והמפוקחת שלך על הילדות.
    בתמונה האחרונה אתה פשוט 2 טיפות מים טל.
    אהבתי מאד.

  2. להוסיף הרבה אין לי כרגע אני נכנס פעם ראשונה לבלוג.
    היום פגשתי את גדי בטיילת חוף הים בראשלצ ,ומכאן העניין התגלגל.בשיחת חוף של 10דקות.
    מוממה זכרונותי בעיקר מביקורי בזק ומהגלידה הטובה.

  3. פינגבק: משפה לשפה | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s