אל תקראו את זה


אם תקראו, תהיו גם אתם שותפים לאחריות. כמוני.

כי לא קמתי ויצאתי אחרי שתי דקות מ"ויענונו" – "מופע אמנותי רב-תחומי נגד הקלות הבלתי נסבלת של עינויים בישראל", שהיה יום שישי זה במסגרת "אינתיפאדת האמנות" בסינמטק התל אביבי. ועכשיו, אני לא יכול לטעון שלא ידעתי ולכן אני לא אחראי. אני כן אחראי, למה שהמדינה שלי עושה, בשמי.xdaf.jpg.pagespeed.ic.hrO6NPG-Iv

ארגן את המופע "הוועד הציבורי נגד עינויים". המתכונת הייתה פשוטה: קטע שירה או הקראה של טקסט כתוב, וקטע של עדות מצולמת של מעונה או מענה. היו 2 זמרים ו2 זמרות, וחוץ מרות דולורס-וייס שאליה אני לא מצליח להתרגל, כל האחרים היו מאד מרשימים.

העדויות המצולמות בוידאו, היו די יבשושיות, כנראה במתכוון. רובן צולמו לא מיד לאחר האירוע, והמרואיינים בהן מתארים אירועים שהיה להם כבר מספיק זמן להרהר בהם לא מעט. הן המענים – רובם חיילים ששרתו בשטחים והן המעונים, מדברים בשקט, ללא התלהמות, מדגימים בתנועות גוף איך ומה היה. והזוועה מטפטפת אליך לאט לאט, אבל ביסודיות.

ולגבי העינויים: זה מתחיל בחייל שסתם כי בא לו, מהדק את האזיקון חזק מדי על ידי העציר, ואם זה מעז להתלונן, מהדק עוד. וזה נגמר בחוקר שב"כ שנזכר ברגע האחרון ששכח לקנות בקבוק יין ליום ההולדת של אשתו, מיהר לצאת ושכח להסיר את האזיקון (שהוקרא כמערכון פסבדו-דמיוני). למחרת, כבר לא הייתה ברירה אלא לכרות את שתי ידי העציר מתחת למרפק. הנמק כבר לא ניתן לתיקון. זה היה סתם עציר מקרי שבשום שלב לא ברור כלל למישהו אם היה אשם במשהו.

ויש את לואיי אשכר, העציר שהחוקרים ישבו עליו כשהוא כפות ב"תנוחת בננה" על כיסא עץ, במסגרת של "הפעלת לחץ פיזי מתון" ושברו את עמוד השדרה שלו. הותירו אותו משותק בגפיו התחתונות ואמרו לו: "עכשיו אתה משותק. זה מה שהבטחנו לך, זה מה שרצית". ואף אחד לא עשה להם כלום. 800 תלונות על עינויים לא חוקיים, ואף לא חקירה אחת.

הוסבר לנו גם המנגנון המשוכלל שבעזרתו הן בתי המשפט, והן היועץ המשפטי יוצאים נקיים בעוד הם מספקים מטרייה משפטית מוחלטת לחוקרי השב"כ, למשטרה ולחיילים. מנגנון מפואר, משוכלל ומתוחכם בעזרתו כל אחד מהמעורבים מכסה לחלוטין את התחת שלו, בעוד הוא מאפשר לאחרים לכסות את שלהם. די מרשים, אני חייב להודות.

והחיפושים בבתים, סתם, כדי לאמן את החיילים שמגיעים לשטח לסבב של חודש? כל חודש, כמה משפחות חפות מפשע באיזה כפר זוכות לביקור באישון לילה, במהלכו מעירים את כולם והופכים להם את הבית. וגם פה, אם מישהו מהם מעז לא להיות כנוע לחלוטין, אזיקון, פלנלית על העיניים, ויאללה, על הברכיים את תוך רצפת ה"אביר". ובדרך חזרה לבסיס כאפות וברכיות מהחיילים. בבסיס כבר ישחררו אותו, שיחזור לבד הביתה. אז או שהוא אכן יהפוך כנוע, או שיתנפל על חייל עם סכין וייהרג תוך כדי ניסיון להרוג. כתבתי על זה כבר בעבר, אחרי סיור בחברון עם "שוברים שתיקה".

אז זהו, עכשיו גם אתם יודעים. קצת אמנם, אבל אם הגעתם עד כאן, לא תוכלו יותר לומר:"לא ידענו".

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אל תקראו את זה

  1. מאוחר מדי, קראתי.
    נדמה לי שרשמית אנחנו אחראים גם אם לא קוראים. אלא שהמילה הזאת, אחריות, נראית לי ריקה מתוכן, כי אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי לממש אותה.

      • נראה לי שהעצה הראשונה צריכה להיות שאני יכולה לראות את הסרט, ואז לברר מסביב. כי אני לא יכולה לכתוב על ההתרשמויות שלך, ואני גם לא יכולה לכתוב בלי לבדוק. ואשר לאקטיביסטים – אותם אני מוצאת בדרך כלל בפייסבוק, או בפוסטים מתלהמים. אני לא מאמינה לא בשיתופים ולייקים ולא בהתלהמויות, ולא רואה שיש לדברים האלה תוצאות אמיתיות. זה נראה לי כמו מקסם שווא: הנה מתועד שעשיתי, אמרתי, שיתפתי, העברתי הלאה. אז מה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s