Otto von Berman


לאבא של אמי קראו אוטו. שם מצחיק, מצחיק כמו האוטו בו הוא נוהג בתמונה  מטה.נוסטלגיה 008

הילד עם הפרצוף הכועס, הוא אני. והיפיוף מאחורי, עם הבלורית המשוכה לאחור, הוא אבא שלי.
למכונית, על שלושת גלגליה, קראנו  "מאירקה", אך שמה האמתי היה Meyra 200. היא הייתה מתוצרת Meyra,  חברת גרמנית ליצור כסאות ממונעים לנכים ("קלנועיות") שאחרי מלחמת העולם השנייה, בין 1950-56, בעקבות ריבוי הנכים שהותירה המלחמה, עברה לייצר  גם מכוניות מאובזרות לנכים. – עם שלושה גלגלים ומנוע עם צילינדר יחיד, בנפח 197 סמ"ק. הדגם הזה, עם שני גלגלים מאחור ואחד מקדימה, יוצר בין 1950 ל 1955.

סבא שלי היה קטוע רגל מקרבות מלחמת העולם הראשונה, בה נלחם בצבא האוסטרי נגד הרוסים (על זה סיפרתי  ב במלחמה הגדולה). סביר שהפציעה הזו, הקטיעה של רגל ימין מעל הברך בגיל 19, השפיעה על אופיו באופן שחשוב להבנת האיש. אבל הנכות לא הפריעה לו אף פעם לעשות כל מה שרצה לעשות, והיה לו חשוב להוכיח את זה.

המכונית מעלה, לו הייתה שורדת עד היום הייתה יכולה להשתייך ל"מועדון הארבע",  אבל גם בשנות החמישים  היא הייתה אחת ממספר מאד קטן של מכוניות פרטיות שנסעו כאן בארץ. סבי, כנכה, נהנה מפטור ממסים על מכוניות שבתקופה ההיא, בה למדינה לא היה מטבע זר, המסים היו גבוהים מאד, פונקציה של משקל המכונית.

המלחמה ההיא, שנקראה אז "הגדולה" ואחרי כן "הראשונה", הפיקה מספר גדול מאד של נכים, וזוועותיה עצבו את תודעתם של רבים. למשל – Otto Dix, צייר אקספרסיוניסטי גרמני, שצייר בהשפעת המלחמה ההיא את התמונה הזו:
dix invalidesגם אבי אמי נקרא Otto, כיוון שהוא נולד בראשון לאפריל, יום הולדתו של Otto von Bismark, בשנת  1897.  ולא, לא היה לו תואר אצולה. את ה von הוספתי לו אני כאן, בהזדמנות זו שאני יכול לבוא עמו חשבון, ביום השנה למותו שחל ב 3.5.1978.

אילן יוחסין מקוצר, באדיבות בתו, דודתי קטקה. אביו אלברט, ואימו שרלוט, היו קרובי משפחה. גם שם הנעורים של אמו היה ברמן.

P1020146

כמו "קנצלר הברזל" שעל שמו הוא נקרא, הוא היה עריץ לא קטן, שהיכה את שתי בנותיו ורמס את אשתו. רגלו הקטועה לא הפריעה לו לנסוע מדי שנה מצ'כיה לחופשות של חודש האחת, בחופי הים האדריאטי, בלי אשתו. שם היו לו רומנים  שאותם לא טרח להסתיר ממנה.

לפני עלייתו ארצה, היה יצרן של משקאות אלכוהוליים, ליתר דיוק, היה קונה אלכוהול נקי, מערבב אותו עם תרכיזים שונים, ואחרי כן נוסע בעגלה בין הכפרים ומוכר את התוצרת לכפריים. אחרי עלייתו ארצה, הייתה לו מסעדת פועלים קטנה בתל אביב, שבה מכר ארוחות קלות ממצרכים שקנה בשוק השחור (זו הייתה תקופת הצנע). לאחר זמן מה, הצטרף עם סבתי לקיבוץ כפר המכבי, על תקן של הורי חברים, וחי את שארית חייו מקצבת הנכות והפיצויים שקיבלו שניהם מגרמניה.

בקיבוץ תפקד כמעיין נהג והסיע במכוניתו הפרטית, בה הייתה דוושת הגז מופעלת על ידי יד שמאל (הרבה שנים זו  הייתה המכונית היחידה בקיבוץ), אנשים לרופאים ובתי חולים בחיפה. וגם עבד פה ושם, קצת, במפעל המזכרות מעץ זית שהיה לקיבוץ בזמנו.

הוא חדל להיות סבא שלי, ליתר דיוק אני חדלתי להיות נכדו, לפחות בעיניו, ב 1960. הייתי אז בן חמש.

הורי בדיוק התגרשו, גירושים קשים ומכוערים, והסכם המשמורת הותיר אותי במשמורת של אבי. אחותי, שנשארה במשמורת אמי, בצד "שלו" של המשפחה, הייתה בניגוד אלי, וכמעט כמוהו, בהירת שיער, בלונדינית "ארית" של ממש בלידתה, עם שיער שהתחלף בהמשך לחום בהיר. צרוף שני אלו היו הוכחה מוחצת עבורו שכל הגנים של משפחת ברמן, של הצד "שלו" התנקזו אליה בלבד. לעומת זאת היותי ילד שחור שער וכהה עור (טוב, יחסית אליו), בנוסף לזה שנשארתי במשמורת אבי, בצד "ההוא", היוותה עבורו כל ההוכחה לה נזקק כדי להחליט שאני כולי "משם". שכל מאגר הגנים שלי, הגיע מצד אבי, שהפך מרגע הגירושין, צד שכולו שחור.

במה זה התבטא? גם באמירות מפורשות וגם בכל מיני התעללויות קטנות. לדוגמה: הוא היה איש של מנהגים קבועים, ונהג לשחק עם אחותי כאשר באנו לבקר, בקלפים. אתי הוא סירב לשחק, כי "אני ממשפחה של רמאים". היו לי "גנים של רמאים". הייתי אז אולי בן שש, וכמעט עד לאותה שנה גדלנו הרי אני ואחותי יחד, והתחנכנו אותו חינוך. כלומר לשיטתו, לא החינוך הוא ההופך מישהו לרמאי, אלא שזה בגנים שלו. הוא היה באותו זמן באמצע שנות השישים לחיו, כך שאני לא יכול לעשות עמו חסד ולייחס את זה לדמנציה, זו הייתה הפרעה נפשית.

במה זה עוד התבטא? בזה שהוא חילק את ירושתו שווה בשווה בין שלושה מארבעת נכדיו. לא הון עתק, אבל גם לא סכום מבוטל. כמה עשרות אלפי אירו, חסכון מכספי הפיצויים מגרמניה. לא משהו שהיה משנה את חיי לכאן או לכאן, אבל סכום נחמד לקבל. נושא הכסף לא ממש צרב לי, כי כאשר נקראה הצוואה,כבר הייתי במצב כלכלי יותר טוב משאר הנכדים, אלו היורשים (מה שלא היה נכון ליום בו נכתבה הצוואה, אם מחפשים הסברים מקלים).  אבל אז הובהר שלא הייתי סתם הנכד הפחות מועדף שלו. צוואתו הבהירה בלשון משפטית: לדעתו, היו לו רק שלושה נכדים, לא ארבעה.

עבורי זו היוותה הוכחה מוחשית שלא דמיינתי את כל אותן אמירות נבזיות והתעללויות במשך כל אותן השנים. שהאיש אכן היה מתעלל סדרתי, פסיכופת גבולי. כך לנהוג בילד? לעולם לא אסלח לו על זה.

מצד שני, יתכן שאופיו זה, ה"גרמניות" המוחצנת שלו, היותו מעין "קנצלר הברזל של כיס", הדרך בה נשא עצמו ואת רגלו הקטועה, יחד עם יכולתו למנף את אוסף המדליות שלו ממלחמת העולם הראשונה, יתכן ואלו הצילו את משפחתי בשואה, שהיוו את ההבדל הקטן שגרם לזה שהם נשארו במחנה טרזין עד כניעת הגרמנים ולא נשלחו מזרחה במשלוחים. (כתבתי על זה כאן). אחותי חושבת אחרת, שזו הייתה טעות אדמיניסטרטיבית, שגרמה לכך שמסמכיהם נותרו בטעות  ב"מצודה הקטנה" של טרזין אחרי שהם שרדו שם חקירה של הגסטפו, ולכן נגרעו מרשימות המשלוחים. לא הרבה חזרו חיים מחקירה ב"מצודה הקטנה", כך שיתכן שגם פה בא אופיו ה"מיוחד" של סבי לידי ביטוי. מי יודע?

יתכן שאני חייב לו את עצם עובדת היוולדי. אבל זהו בערך.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “Otto von Berman

  1. כמה קשה וכמה נכון. אי אפשר לתפוס את ההתנהגות האכזרית והלא רציונלית הזו, של אדם שנתפס הכי רציונלי שאפשר.

  2. בשולי הדברים: על שמשת התלת – אוטו יש מדבקה עם האות ת, זכר לימים בשנות החמישים, שבו כל נהג נדרש לבחור יום בשבוע שבו השבית את כלי רכבו. נושאי האות ת היו פטורים מגזירה זו.

  3. פינגבק: סבתי הנריאטה | דרכי עצים

  4. פינגבק: נאַרישקײטן | דרכי עצים

  5. פינגבק: Dolní brána 667/40 | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s