מרפקים


הייתי אתמול, ערב ל"ג בעומר במירון, בהילולה של של רבי שמעון בר יוחאי במירון. זו הייתה הפעם השנייה שאני שם – הפעם הקודמת הייתה לפני יותר מעשר שנים, והפעם הזו סיפקה לי חוויה אחרת לגמרי, וגם שורת לקחים לא קלים.

את הרמז הראשון לבאות קיבלתי כבר לפני העליה לאוטובוס הישיר למירון בקוו 777, במעונות גאולה, בחיפה. המיקום נבחר בגלל קרבתו לרמת וויזניץ, ומשם יצאו כעשרה אוטובוסים. לאוטובוסים אלו מכרו אך ורק מקומות שמורים, לנסיעה הלוך. כך שכל מי שהיה שם, היה לו מקום מובטח באוטובוס מסוים, גם אם לא מקום ספציפי.

לנו היו צמד כרטיסים לאוטובוס מס 1 וכאשר הגיע האוטובוס, התחלנו להתקדם לעברו, תחילה בנחת.  הרי לכל אחד יש שם מקום ישיבה מובטח. ואפילו אם לא היה, מדובר בסך הכל בנסיעה של 40 דקות. ממש לא צפיתי את הדחיפות האלימות בכניסה לאוטובוס. היו שם דחיפות, ובאלימות מוחצנת של ממש. לא כמו אלו בכניסה לרכבת בה כל אחד מנסה להעמיד פנים שהוא בעצם לא נדחף.

אבל הדחיפות האלה לא היו עדיין בקנה המידה של נאמר, הכניסה לקרון של מקומות הלא שמורים ברכבת ההודית. אלה יגיעו עוד בהמשך. מה זה יגיעו? יעברו בהרבה את אלה של הודו. אבל גיליתי פה עוד דבר חדש, שעתיד היה לחזור במרוצת כל הלילה: הציבור החרדי, לפחות קבוצת המדגם בת הכמה עשרות אלפים שנכח בהילולה, הוא ציבור פורע חוק, ובגדול. הם אולי מצייתים לדין תורה, אך מצפצפים, ובמופגן, על כל חוק אחר – גם כזה שנועד לדאוג לרווחתם או לשלמות אבריהם.

הנהג האומלל של האוטובוס, ניסה לדאוג שרק נוסעים שלהם כרטיסים לאוטובוס הזה יעלו עליו. זה לא כל כך הצליח לו. כי נדחפו פנימה נוסעים שלא בא להם ללכת כמה צעדים אחורה לאוטובוס שלהם שכבר עמד שם, או שרצו לשבת עם חבר. במו אוזני שמעתי אברך מבוגר, גדול אברים (הקיצר – שמן) כבן חמישים קורא באידיש לחברו שניסה לעלות על האוטובוס לא לו: "התעלם מהערל הזה, בוא תעלה, שמרתי לך מקום". אותו אברך, עם או בלי קשר, ניסה גם להעיף לירכתי האוטובוס את שתי הנשים (הדתיות – מזרחיות) שהתיישבו בזוג המושבים הראשון, אחרי שניצחו בקרב הדחיפות עם פתיחת הדלתות – כנראה הודות לחוסר הרצון של החרדים לגעת בהן.

זו הייתה רק ההקדמה. הגענו למירון, והתחלנו ללכת לכוון המתחם בו התרחש הטקס המרכזי. מתחם מגודר שבו מקום ל 1000 איש, אך נדחסו בו הרבה יותר. התחלנו להתקרב לאט לכוון מה שנראה כשער הכניסה למתחם, שמסתבר שבשלב זה היה כבר מלא.

כחמישה מטרים לפני השער, התחלתי להרגיש שאני נסחף אחורה בזרם של אנשים. יש לי מסה – אני בדרך כלל לא עלה נידף ברוח, אבל פה, לא הייתה לי שום שליטה. מסתבר ששוטרי היס"מ החליטו להתחיל בהתקפת נגד של דחיפות כנגד זרם החרדים שניסו לפלס את דרכם בכוח הזרוע אל המתחם המלא ולשקם את הגדר שנפרצה תחת הלחץ.

נהדפתי אחורה כחמישה מטרים וגם נרמסתי קצת – היה רעיון גרוע לבוא לשם בסנדלים. התחלנו לפלס דרך אל צידו האחר של המתחם, שם אמרו השוטרים שנמצא שער הכניסה. אבל דקה אחרי זה, מצאנו את עצמנו נסחפים, הפעם בכוון ההפוך – אל הגדר והשוטרים שמאחוריה. הפעם זה לווה בקריאות רמות של "האד"מור בא" וצעקות קצובות של go, go, go.

מסתבר, שכאשר רב חשוב צריך להגיע מנקודה א לנקודה ב במקומות צפופים, מה שכנראה קורה לו לא מעט, לא יהיה זה יאה שהוא יצטרך לפלס את דרכו בעצמו בהמון הדחוס והאלים הזה. ולכן, יש לו "אייל נגח" אנושי, המורכב מכעשרים צעירים חרדים מלאי אנרגיה פראית, ההולכים לפניו ופורצים לו נתיב בדחיפות ומכות. ולא בעדינות. באגרופים ובמרפקים, באלימות מוקצנת של ממש.

אני חייב להודות, שממש פחדתי. כל מה שניסיתי לעשות זה לברוח הצידה מהמפלצת רבת הראשים והאגרופים הזו, ובו בזמן לשמור על קשר עין עם בני ולקוות שגם הוא מצליח לא להירמס. והיו בקהל גם נשים, רבות מהן עם תינוקות בעגלות (סיכון חיים של ממש בהמון הזה), וילדים קטנים.

ואף אחד לא זז הצידה. אין מצב. כולם חותרים קדימה, מנסים לצמצם ככל האפשר את המרחק בינם לבין מוקד האירוע. בשלב מסוים הבנתי את השיטה, והתחלתי לדחוף גם אני, להפעיל כוח של ממש. ולו רק כדי להתרחק אל שולי ההמון, למקום יותר בטוח. על הכניסה למתחם כבר וויתרנו בשלב זה.

וכך זה נמשך כל הערב. להתנייד בהילולה במירון יכול להיות תחליף מצוין לחדר כושר – אם לא אכפת לך לבוא במגע בלתי אמצעי עם הרבה גופות מיוזעים. לקראת שתיים בלילה, נשברנו וחזרנו לכוון האוטובוסים, בלי לראות ולו טקס חלקֶה יחיד.

לאוטובוסים חזרה, לא היו מקומות מסומנים, והיו שם הרבה יותר נוסעים מאוטובוסים. כך שאתם יכולים לדמיין לעצמכם את עוצמת הדחיפות שם. בעצם, אתם לא באמת יכולים לדמיין לעצמכם מה הלך שם. אפילו להודים במחלקה השלישית ברכבת יש עוד מה ללמוד מחסידי וויזניץ. הייתי צריך להפעיל כוח לא מידתי בעליל כדי לעלות על האוטובוס, ממש לנתק פיזית זרועות של אנשים שעמדו מאחורי, נאחזו בשפת הדלת והתעקשו למחוץ אותי אל דלת האוטובוס. עליתי לאוטובוס, מצאתי אפילו מקום ישיבה(!) וצנחתי בו בתשישות. היה קשה.

יש לחרדים מרפקים חדים, ואגרופים. ואין להם שום עכבות להשתמש בהם, שום ריסון חברתי. כל דאלים גבר. מדהים. יש לי קצת מחשבות שניות בקשר לנסיעה לאומן שאותה אני שוקל מזה שנים (אני לא "מתחזק  – אל חשש) .

אבל אחרי שנמלטתי בבושת פנים מהקומבה -מלה, אולי אני כן צריך לשנס מותניים וכן לנסוע לאומן, מעין תחליף קומבה מלה חרדי. מה שבטוח, אחרי הערב הזה. הוא שאם אסע לשם, זה יהיה בנעליים גבוהות, ומסומרות..

עוד רשומות עם "חוויות" מההילולה השנה: רוקדים ושרים , חרד'קים. וגם בכתבה בגלובס: בלגן בהילולה: מאות נפצעו בצפיפות במתחם הקבר במירון

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “מרפקים

  1. פינגבק: רוקדים ושרים | דרכי עצים

  2. פינגבק: חרד'קים | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s