300


זו הרשומה ה 300 ב"דרכי עצים", וכמו הרשומה הראשונה בבלוג, אני מרשה לעצמי לכתוב רשומה קצת ארס-פואטית ולהתעסק בבלוג עצמו. להסתכל קצת אל תוך הפופיק שלי עצמי, ואולי להוציא משם קצת מוך..

זו הזדמנות קצת לסכם, קצת להרהר על חווית כתיבת הבלוג הזה, על טבעו של מדיום הבלוגים בכלל, והבלוג הזה בפרט.

קודם כל, גיליתי שאני ממש נהנה לכתוב, אבל ממש. כשאני מתיישב עם הלפטופ על הברכיים, ונכנס ל"זן" של הכתיבה, העולם יכול להתהפך מצידי. עוד גיליתי, שיש לי אפילו מה לכתוב. עד כדי כך שאני לא עומד בקצב כתיבת הרשומות, אפילו לא אלו שיש לי ראשי פרקים שלהן. וזה דבר טוב.

מסתבר שהשילוב של: דברים שקורים לי עכשיו ושיש לי מה לכתוב עליהם, שישה עשורים (כמעט) של חיי שלא מעט בהם שווה שיהיה מסופר, וההיסטוריה של משפחתי מתחילת המאה העשרים והלאה, מספקים לי ים של חומר לכתוב עליו. יש שם הרבה חומר טוב, כמו שאני מניח, יש לכל אחד בעצם.

ויש אפילו קוראים! היו עד כה 39,649 צפיות בבלוג, כ 132 צפיות בכל רשומה בממוצע,  הממוצע האמתי הוא מעט יותר נמוך, כי יש כמה רשומות שמנועי חיפוש הביאו אליהן יחסית הרבה קוראים – מהסיבות הלא נכונות: או כאלו שאינם קוראים עברית או להבדיל – פדופילים. אבל לאט לאט אני מתחיל להבין מה לעשות כדי למנוע תופעות כאלה. הכלים ש wordpress מספק מאד יעילים לניתוח הסיבות לזה שאנשים קוראים רשומה מסוימת,

בכלל, אני שמח שבחרתי בפלטפורמת הבלוגים של wordpress. הגרסה החינמית ממש מעולה, עשירה בתכונות ומשתפרת כל הזמן. יש כמה דברים שעבורם נדרש תשלום, כמו למשל שטח אכסון גדול יותר (שאזדקק לו באיזה שלב) או אפשרות לשנות גופנים שאני מצטער שאין לי. אבל מבחר ה themes, ערכות עיצוב בעברית, הוא גדול ויש ערכות עיצוב מאד יפות, שכוללות בחירה מושכלת של גופנים, כך שאולי אפשרות לשחק עם העיצוב ועם הגופנים, לא הייתה בהכרח משפרת את מראה הבלוג, שכרגע אני מאד מרוצה ממנו. ויש סטטיסטיקות בשפע:לכידה

עד כה, לא היו הרבה תגובות, כ 1350 עד כה. כמעט מחציתן הן שלי, תגובות לתגובות. די מאכזב,גם  כי קיוויתי ליותר אינטראקציה עם הקוראים ולא פחות, כי התגובות מעשירות את תכולת הרשומה ומשפרות אותה. זהו לדעתי מאפיין חשוב ומשמעותי בבלוגוספירה שנעדר עד כה אצלי, וחבל. חוץ מזה, חשוב לי לדעת שבאמת קוראים את הבלוג ולא רק מציצים בו, ומי שמגיב, מן הסתם גם קרא. הסטיטסטיקות ש wordpress מספק אומרות רק כמה אנשים "צפו" בכל רשומה, אבל אין לדעת אם הם אכן קראו אותה במלואה. בכל אופן, אין לי כוונה להתחיל לכתוב באופן מכעיס ומקומם למרות שזו דרך די בטוחה לקושש יותר תגובות.

אסופת הנושאים עליהם כתבתי השתנתה עם הזמן. תחילה, שמתי בראש הבלוג רשימה של נושאים שבהם חשבתי שהבלוג עתיד לעסוק (בין היתר – חתולים), אבל ראיתי עם הזמן שאין קשר בין הרשימה ההיא והנושאים עליהם בסופו של דבר מצאתי את עצמי כותב, והורדתי את הרשימה. גם במבט קדימה, אין לי מושג מה תהיה רשימת הנושאים עליהם אכתוב. אמנם יש לי כ 30 טיוטות של רשומות בשלבים שונים של כתיבה, אבל אפילו בקבוצה זו קשה לזקק נושא מרכזי או קבוצת נושאים.עוקבים

זה שאין נושא מרכזי לבלוג הזה, מקשה מן הסתם על רכישת קהל של קוראים קבועים. אני חושד שאנשים חוזרים ושבים לבלוג מסוים כדי למצוא בו תוכן התואם את תחומי העניין שלהם. אם צילום מעניין אותך, סביר שתחזור שוב ושוב לבלוג הכותב על צילום, ופחות לכזה שבו יש רק מפעם לפעם כתיבה על צילום ובשאר הזמן, התעסקות בכובעים, חתולים ומגהצים. הייתי יכול לפתוח בלוג נפרד לכל אחת מהקטגוריות שבהן עוסק הבלוג הזה, אבל כרגע יש פשוט יותר מדי קטגוריות שכאלה (33) . וזה קצת מנוגד למקום בו אני נמצא כרגע בחיים. כרגע, אני בפאזה של "מתפזר" לא "מתכנס".קטגוריות

אפילו בתוך גבולות הרשומה הבודדת, אני לא מצליח להישאר תחום בתוך קטגוריה ספציפית (למעשה אני אפילו משתדל שלא). כאשר אני מסיים את הרשומה, ותוהה לאיזה קטגוריה לשייך אותה, בדרך כלל זו לא קטגוריה בודדת אלא 2-3 קטגוריות מבין אלו שקיימות כרגע, ולא מעט פעמים, אני צריך  להוסיף קטגוריה חדשה. במבט לאחור, יש לי לא מעט רשומות המתפתלות כמו נחש בין נושאים שונים שהקשר ביניהם הוא אסוציאטיבי בלבד. יש באיזה איזה חן מסוים לדעתי, אבל אני לא בטוח שכולם מסכימים אתי. זוגתי שתחיה אומרת שחלק מהרשומות גורם לה סחרחורת. לדעתי זה סוג כתיבה שמשקף את האופן בו הזמן שלנו גם הוא מפוצל בין המון דברים שאנחנו עושים לסירוגין, כל אחד מהם לפרק זמן קצר.

אני משתדל לא להגיב ל"נושאי היום" יותר מדי, אלא במקרים שבהם אני ממש לא יכול להתאפק או שאני חושב שיש לי אפשרות להגיד משהו שונה, עדיף אישי, בנושא. יש בלוגרים לא מעטים שאני קורא המהווים תחליף ראוי,  יותר מראוי אפילו, לטורי הדעה ומאמרי המערכת בעיתונות הממוסדת. אבל יש כבר כל כך הרבה כותבים מוכשרים בתחום הזה, שאין לי בעיה לא להיות שם.

אני כן כותב הרבה כתוצאה מדברים שחוויתי בטווח הקצר. ולסירוגין גם מעלה זיכרונות ללא הקשר מידי בהווה. יש לי כמה מעין פרויקטים כאלה: היסטוריה משפחתית, חללים בהם חייתי, בניינים איקוניים בהם ביקרתי, מתכונים שאני רוצה לשמר  ועוד. לפרויקטים האלה אני  תמיד יכול לחזור כאשר אין לי דברים דוחקים לכתוב עליהם.

באפשר לאופי מדיום הבלוג: מוצא חן בעיני שאני יכול לתפור יחד רשומות שנכתבו בזמנים שונים ובנסיבות שונות לסיפור אחד,ל"פרויקט", אם בעזרת קישורי היפר-טקסט בין הרשומות, אם על ידי שיוכן לקטגוריה אחת, מה שמאפשר לראות את כולן בעזרת הצגת הקטגוריה, ואם על ידי יצירת דף אחד המרכז הפניות לכל חלקי הפרויקט, כמו למשל ביקור בית.

מוצא חן בעיני גם שאני יכול לחזור לרשומות ולשנות אותן,  או כי גיליתי בהן טעויות, או שהכתיבה נראית לי לא מוצלחת מפרספקטיבה של זמן (כתיבה זה משהו שמשתפר עם אימון). לפעמים אני מוסיף עדכונים בתוך גוף הרשימה, לפעמים כתגובה לרשומה. זה שהטקסט לא מודפס מאפשר את זה, וכיוון שיותר ממחצית הקוראים לא קוראים את הרשימה מיד עם פרסומה, כפי שאפשר לראות בגרף מטה, אלא מגיעים דרך מנועי חיפוש או קישורים, הרשומה המעודכנת היא לא אות מתה. גם לה יהיו קוראים. וגם זה חלק ממה שאני אוהב במדיום הזה.לכידה

וכמובן זה שאני לא צריך לעבור לקטורים ועורכים, או לשכנע הוצאת ספרים להוציא לאור את מה שאני כותב, (על חשבוני בדרך כלל) אלא אני יכול לכתוב מה שבא לי, מתי שבא לי, ללא עלות, ללא השקעת אנרגיה, בלי שעצים יכרתו כדי להדפיס את הדברים, זה כבר נפלא. וזה שהביטוי שלי לא משתיק את הביטוי של אחרים, זה שהבלוג הוא צורת ביטוי חסר אלימות, מאד מדבר אלי.

אני מנסה לא לתקן עולם בעזרת הבלוג. למרות שניתן לפעמים לקבל את הרושם שאני כן קצת מטיף בשער בנושאים כמו זכויות אדם ובעלי חיים אחרים. הכיבוש אכן מקומם אותי ואכילת בעלי חיים אכן נראית לי יותר ויותר מפלצתית, ואני לא רוצה או יכול להימנע להתייחס לנושאים האלה. אבל אני משתדל לעשות את זה רק בהקשר קונקרטי כלשהו, בדרך כלל גם ביחד עם עיסוק במשהו אחר. רשומות מטיפניות הן משעממות בדרך כלל, ואני לא מאמין שאפשר לשכנע מישהו במשהו (אלא אם כן קוראים לך גארי יורופסקי, או ישו..)

כיוון שכנראה חשוב לי שיקראו אותי, שמתי לב שאני גם משקיע יותר ויותר בתשתית. החלפתי עיצוב (theme) לאחד שנראה לי יותר אסתטי (אם כי גם בו הייתי משפר דברים, למשל – שורות הטקסט קצרות מדי לטעמי). רוחב הטקסט

למה שורות טקסט קצרות הן בעיה? כי יש את "מחסום הדף הראשון" הידוע, חוסר הנכונות של קוראים לעבור אל מעבר לטקסט הנראה מיד, אל הדף השני והלאה. בדיוק כמו בעיתון – מעל הקפל ומתחת לקפל הם שני עולמות שונים לגמרי של תוכן. שורות יותר ארוכות היו מאפשרות לי להגיד יותר בחלק הנראה מיד של הרשומה, כי למרות שאני כותב באופן טבעי "רזה", ומשתדל לא להכביר מילים, בכל זאת רוב הרשומות הן מעבר ל 500 מילה, והרבה מהן קרובות יותר ל 1000 מילה. וזה הרבה יחסית למדיום הזה של בלוג, ול"טווח הקשב" (attention span) של קוראים בני זמננו. רשומה זו למשל, מכילה 1419 מילים.

אבל wordpress מודעים לכך שהרבה אנשים קוראים בלוגים במכשירים ניידים כמו טלפונים חכמים וטאבלטים ולכן הם שומרים על פורמט הכולל שורות קצרות, כך שיהיה להם יותר קל להציג את הבלוג גם על מסכים קטנים. והם עושים את זה די בהצלחה, במיוחד בערכות עיצוב כמו זו בה אני משתמש, שהם מגדירים כ responsive.

אני טורח ומוסיף ללא מעט רשומות תמונת כותרת ייחודית להן, בנוסף לתמונות בתוך הטקסט. אני מקפיד (לפחות משתדל להקפיד) על שיוך כל רשומה לקטגוריות הרלוונטיות כדי שמי שמחפש (שזה בדרך כלל אני…) ימצא בקלות את הדברים. והתחלתי גם לציין תגים לרשומות כדי שמנועי חיפוש ימצאו את הרשומות ביתר קלות. ואני מפרסם כל רשומה חדשה בפייסבוק.

אבל כאן עובר הגבול. אומרים שהדרך לקדם קריאה בבלוג שלך היא לשוטט בבלוגים אחרים ולהגיב שם. זה כמעט תמיד מביא אליך קוראים, במיוחד אם אתה מגיב בבלוגים עתירי תפוצה. אבל קשה לי להביא את עצמי להגיב תגובות של סתם, רק כדי שישימו לב לקיום הבלוג שלי. אני אמשיך לכתוב, אשתדל לכתוב יותר ויותר טוב, יותר מעניין. ואם יהיה גם קהל קוראים, מה טוב. אם תהיה אינטראקציה אתו, יהיה אפילו עוד יותר טוב.

ואולי אצליח לכתוב פה גם פרוזה מפעם לפעם. עד כה, זה לא ממש הצליח לי.

10 מחשבות על “300

  1. אני קוראת אותך באופן קבוע,
    בדרך כלל אינני מגיבה אבל מאד נהנית מהקריאה.
    אהבתי את סדרת הודו שלך
    באופן כללי, אני פחות נהנית מסקירות מקצועיות ויותר נהנית כשאתה כותב חוויות אישיות.
    תודה

  2. הפוסטים תמיד מרתקים, מעוררי מחשבה וחושים באופן יוצא דופן. הנאה צרופה. מחכה לבאים ואולי מידי פעם פחות אתאפק בכתיבת תגובה אפילו במקרים שתהליך העיכול וההבנה שלהם לא מתמשך כפי שקורה בדרך כלל.

  3. שלוש מאות! זה הספק עצום. ברכותיי, ושיהיו עוד הרבה כאלה.
    אני שותפה למחשבות שלך על היתרון של הבלוג. בניגוד לפייסבוק, שמשול ללוח מודעות ענק שהרוח מעיפה ממנו בסוף היום את רוב ההודעות שנתלו עליו והן נעלמות, כאן הדברים נשארים, והם זמינים גם לעיון עתידי.

    אני לא התלהבתי כל כך מוורדפרס. נראה לי שהבלוגיה של גוגל, למשל, נוחה וגמישה יותר. אבל לא משנה – תכתוב איפה שנוח לך, זה כיף לקרוא גם כאן.

    • תודה על הברכות! אבל נראה לי שההספק שלך אף גבוה משלי..לבטח תדירות הפרסום, וההתמדה.
      פייסבוק זה באמת לדברים ברי חלוף, ואהבתי את האנלוגיה שלך…
      לגביי הפלטפורמה של גוגל – אין לי סיבה לעבור, ואני לא יודע כמה עבודה זה לפרסם במקביל בשתי הפלטפורמות, כפי ששמעתי שיש העושים..

      • ההספק שלי נמוך משלך, אבל התדירות יותר קבועה, זה נכון.

        פרסום במקביל בשתי פלטפורמות זה כאב ראש, לדעתי מיותר, ואני מחקתי את כל הפלטפורמות האחרות וחזרתי לממדים המקוריים שלי. עכשיו שאני יודעת איך פותחים בלוג כאן או בגוגל, לא תהיה בעיה לפתוח אחד אחר בפלטפורמות האלה אם יהיה צורך – אבל בינתיים לא צריך, אני מסתדרת בישראבלוג.

        אגב, בענייני עידוד אנשים להירשם לעדכונים (בתגובות למטה) – אני חושבת שכשאנשים נרשמים לעדכונים ב- RSS, אתה לא מקבל על כך מידע, אתה יודע רק על הרשומים לעדכונים במייל או ב-Reader של וורדפרס. כך שאתה לא יכול באמת לדעת כמה אנשים מקבלים עדכונים על כל פוסט חדש שלך, ייתכן מאוד שמדובר ביותר אנשים ממה שאתה חושב. בחלק מה-RSS -ים אפילו לא צריך להיכנס לבלוג כדי לקרוא, כך שאפילו מונה הכניסות לא יעזור לך לדעת.

  4. הי, אני קוראת את הבלוג די הרבה כי בחרתי לקבל עדכונים – אולי אם תעודד אנשים להירשם לעדכונים יהיו יותר קוראים קבועים 🙂 תודה ולהתראות ב 301

    • שמחתי לשמוע! גם אני מנוי לעדכונים בלא מעט בלוגים, וזו שיטה אכן מצוינת. השאלה איך אני מעודד אנשים להרשם לעדכונים…

  5. מ ז ל – ט ו ב ! 300 זה המון
    גם אני כשכבר קוראת עד הסוף, ואת הכל (זה לא אתה -זו אני…)
    נהינת הרבה יותר מ חוויות אישיות
    ואגב- בעשור השישי עדיין מתעניינים בך פדופילים..מצבך ממש מעולה.
    תמיד אמרנו שיש בך משהו צעיר ורענן (וגם בועט.. לעיתים קרובות)

    • תודה על הברכות!
      הפדופילים אגב, באים אל תמונת ילד קטן שצילמתי באפריקה. לא ברור לי איך הם יודעים שזה שם..
      ולגבי "להגיע עד הסוף" – אני לא מבין איך זה יוצא שאני כותב (לדעתי) די בתמציתיות והופ! – הגעתי לכאלף מילים ברשומה. שזה קצת ארוך יחסית לרוב הבלוגים.

  6. גד,
    תמשיך לכתוב בפזה של מתפזר ולא מתכנס. זה יכול למשוך יותר קוראים. מי אמר שצריך עשרות או מאות קוראים? הרי אינך כותב ספר בלי לדעת כמה ייהנו ממנו וכמה לא. נראה לי שחשוב לך הקשר עם הקוראים. אני מקווה שבעקבות רשימה זו יהיו לך יותר תגובות בעתיד ולא רק קוראים.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s